ביי ביי קורונה

בחודשים האחרונים יצא לי לכתוב פה ושם על הקורונה, אבל אני חושב שיום חמישי, ״ערב ליל הסגר״ זה רגע מעולה לשחרר את הטקסט האחרון על קורונה שאני מתכוון לכתוב בעתיד הנראה לעיני. עייפתי מקיטוב וממחנאיות, אני לא רואה איך אנחנו כחברה מצליחים לשבור את מעגלי הקסמים של חוסר האמון שנקלענו אליהם ומדכא אותי להתעסק עם זה כל כך הרבה.

בעיקרון כתבתי על קורונה בכל פעם שהייתי מוטרד מדי מדיסאינפורמציה וממידע מוטה. לכן ניסיתי ככל האפשר להנגיש מידע אמין, ממקורות מוצלבים, ותמיד בצירוף קישורים למקורות כדי שאפשר יהיה להיכנס, לקרוא עוד, לבדוק ולהעמיק.

רעיון יסודי במדע הוא שתמיד ייתכן (ואפילו סביר) שאנחנו טועים או לא מבינים עד הסוף, וצריך להמשיך ולחקור כדי להבין איפה טעינו ולשנות את התיאוריה. אני מאוהב בתפיסה הזו, ומבחינתי לראות שהבנתי לא נכון או שטעיתי זה פרס, לא עונש. לכן אני גם לא מתחבר למחנאיות או לאג׳נדה, פרט להתנגדות עזה לדיסאינפורמציה והטיות.

יש כל כך הרבה מידע, מחקרי ואחר, שאם מסננים ״נכון״ תמיד אפשר להגיע למסקנה המבוקשת מראש. לכן קריטי לי לא לעשות סלקציה של מקורות כדי לתמוך בתזה מסויימת תוך שאני מתעלם ממקורות איכותיים יותר (או שווים להם) שסותרים אותה. תמיד לנסות ולמצוא את הסקירה המקיפה והעדכנית ביותר של הספרות המדעית. ואם יש מחקרים שמאתגרים – להסתכל גם עליהם. 

הפוסטים היו מבחינתי הזמנה כדי לשמוע דעות מאתגרות ולהיכנס לדיונים מעניינים, שאכן למדתי מהם המון. הרבה פעמים הבנתי שלא הבנתי עד הסוף, ופעמים אחרות זה עזר לי לראות מדוע מי שלא מסכים איתי חושב אחרת ולהכיר זווית הראיה נוספת.
בנוסף לפוסטים היו לי שיחות בערוצים פרטיים עם אנשים אחרים שחושבים ורואים דברים אחרת ממני, בשלל היבטים.
באופן כללי בריא מאד להכיר בגבולות הידע, גם שלי וגם בכלל.

יש לי עוד פוסטים רבים בשלבי טיוטות שונים.  על שבדיה, על סאגת ההידרוקסיכלורוקווין, על טכנולוגיות חיסונים שונות, על דברים משוגעים שקורים בארה״ב סביב מלחמת השבטים שם ועוד. 
אבל די, חלאס עם קורונה לעת עתה. אולי בהמשך.

לעכשיו, סיכום על הקורונה מהזווית בה אני רואה את הקטסטרופה הזו. תאונת שרשרת שנמשכת כבר חצי שנה ורק הולכת ומידרדרת מכל כך הרבה היבטים. 

איך הגענו עד הלום

ההתמודדות הכושלת מול הקורונה בישראל שברה שיא עם ההכרזה הנוכחית על סגר כללי שני. המדינה המפותחת הראשונה בעולם שנוקטת בצעד הזה, ההרסני עבור כל כך הרבה אנשים בכל כך הרבה רמות.

איך ולמה בעצם הגענו למצב הנורא הזה?

הפתגם טוען ש״להצלחה אבות רבים, הכישלון יתום״, אבל במקרה הזה לכישלון יש בעיני דווקא זוג הורים גאה, ועוד הרבה הרבה קרובי משפחה שעזרו בגידול הצאצא לתפארת.

אבא!

האבא של המצב לראייתי הוא הדרג הפוליטי, וליתר דיוק הרשות המבצעת – הממשלה.
עם חשיבה לטווח קצר וחוסר היערכות הפושעת, עם התנהלות אינטרסנטית ולא עניינית ועם דוגמה אישית מזעזעת מהרגע הראשון ועד עצם היום הזה.
עם שיקולים קואליציוניים שדוחקים שיקולים מקצועיים, תקנות לא עקביות ולעתים שרירותיות, אכיפה סלקטיבית והסברה גרועה.

אולי נער הפוסטר להתנהלות היה שר הבריאות לשעבר, המשתתף בתפילות במקומות סגורים בניגוד להנחיות שלו עצמו ואפילו נדבק בקורונה והכניס לבידוד את כל צמרת קבלת ההחלטות; הנושא ונותן על הקלות סקטוריאליות למגזר שהוא מייצג, בניגוד עניינים זועק לאינטרס הציבורי; ושבאופן מהותי מייצג אידיאולוגיה שגישתה למדע ולשיטה המדעית אינה רק אדישה אלא עוינת ממש.


מדברים פה לא מעט על שבדיה לאחרונה. יש הרבה מה לאמר על מדיניותה (אולי שווה פוסט נפרד) אבל על דבר אחד אי אפשר להתווכח: האמינות העצומה לה זוכה רשות הבריאות השבדית (ה Folkhälsomyndigheten) בקרב האזרחים. כל סקרי הקהל מראים זאת, וזה היה מפתח למדיניותה. 

מה הקסם שם? לא מעט לראייתי נובע מכך שבשבדיה רואים בעין רעה כל התערבות מצד הממשלה בהחלטותיה של רשות הבריאות. האשמה בשימוש לרעה בכוח שלטוני (ministerstyre) נחשבת להתנהגות לא מקובלת מצד פוליטיקאי. בהתאם, את העדכונים היומיים לאזרחים בתקופת שיא המגפה ערך אנדרס טגנל, האפידמיולוג הראשי (statsepidemiolog – ״אפידמיולוג המדינה״) בכל יום ב 14:00, לא ראש הממשלה.

לנו, לעומת זאת, יש את ״המודל האנטי שבדי״.
אזרח ישראלי צריך לשפשף את העיניים כדי להאמין מה רואות עיניו:

ועדת הקורונה בכנסת נלחמת בממשלה; קבינט הקורונה נלחם בדרג המקצועי; הממשלה נלחמת חזרה בועדת הקורונה; הפרוייקטור מאיים להתפטר אם שר החינוך ימשיך לפעול בניגוד להנחיותיו; ראש הממשלה, נשיא ושרים למכביר (כולל שר הבריאות!) מפרים את ההנחיות באופן שיטתי וסדרתי; ראשי ערים מודיעים קבל עם ועדה שהם מצפצפים על ההוראות; מנהיגי אופוזיציה קוראים מעל דוכן הכנסת לא להישמע להנחיות; בעלי התפקידים הבכירים ביותר בדרג הביצועי מתפטרים או מפוטרים בזה אחר זה: ראש שרותי בריאות הציבור, מנכ״ל משרד הבריאות, אפילו שר הבריאות עצמו הוזז התפקידו; מספיק לצפות בחמש דקות מדיוני ועדת הקורונה כדי לחטוף חום (לא כדאי, כי אז אפילו לסופר אי אפשר יהיה להיכנס).

אנשים לא חשופים למה שקורה בבתי החולים, מתקשים להבין לעומק את המורכבות ובסך הכל מאד רוצים לקבל את החיים שלהם בחזרה. הגזרות הקשות מתקבלות באופן בלתי צפוי (לדוגמא – ההחלטה על סגירת מערכת החינוך ב 17/9 מתקבלת ב 16/9 ב 12 בצהריים) ואינן מגובות בתמיכה אמיתית לקושי הכלכלי האמיתי. המצב הזה גורם לתחושת חוסר וודאות וחוסר אונים, ואנשים חשים מופקרים. התחושה היא שבזמן שהם מאבדים את הפרנסה ואת חופש הפעולה, הפוליטיקאים עסוקים במאבקי כוח קואליציוניים ואינטרסנטיים ואף אחד לא רואה את טובתם לנגד עיניו.



אמא!

והאמא של המצב? בעיני זו המדיה וערוציה צמאי הרייטינג.

לכלי תקשורת תמיד ישתלם להפריז, לנקוב בתרחיש החמור ביותר מתוך מודל החיזוי בלי לציין את הסבירות שניתנה לו ומבלי לסייג שזהו תרחיש קצה בלבד. אף פעם לא יהיה היסוס ״לחשוף ממצאים שערורייתיים!״ שבדיעבד מסתברים כמידע חלקי או לקוי אבל רק אחרי שכבר גרמו לנזק עצום ולאבדן אמינות בלתי הפיך בגורמים המקצועיים.
צריך למכור, ופחד או סיפור שערורייתי הם מקדמי מכירות מצויינים. אחרי הכל בדיקת עובדות עשויה חס וחלילה לקלקל סיפור טוב. אני לא יכול לספור כבר כמה פעמים התחלחלתי לראות נתון, מחקר או תיאוריה מוצגים במדיה באופן מטעה.

דוגמה קלאסית היא ההצגה המטעה של ״מספר החולים החדשים״, הטקס הבלתי נגמר של המהדורות. ראשית למספר הזה אין משמעות בלי לתקנן אותו לפי מספר הבדיקות, ושנית המילה ״חולים״ מטעה בהקשר הזה מאד. אלו בדיוק סוג הפערים שמזמינים כניסה של קונספירציות אחרי כן – ״מטעים אתכם! מוצאים יותר רק כי בודקים יותר!״ וכן ״רובם המכריע כלל לא חולים בכלום, הם רק נשאים!״. שני המשפטים נכונים כשלעצמם אך נותנים רק חלק מהמציאות. אם עוצרים פה עשויה להיווצר תמונה של מגפה מומצאת, אבל זה חלק קטן מהתמונה. למעשה אחוז החיוביים מדאיג יותר אפילו ממספרם, והנשאים אמנם לא יהיו חולים ברובם המכריע, אבל סטטיסטית אנו רואים כבר  שכ 3% מהם יהפכו לחולים קשים, ושכשליש מאותם חולים קשים ימות.

עוד תוצאה הרסנית בשימוש פטישיסטי כזה במידע היא שהוא עלול להשפיע על המדיניות. אמש למשל התבשרנו ש״בעקבות העומס, מדיניות הבדיקות צפויה להשתנות אחרי ראש השנה: לא ייבדקו יותר א-סימפטומטים״. יש לזה שתי משמעויות:
1. יום אחרי ראש השנה מספר המאומתים יצנח בחדות.
2. מאחר ומעריכים שהא-סימפטומטיים והקדם-סימפטומיים (שבשלב הבדיקה אי אפשר להבדיל ביניהם) אחראים יחד לכחצי מהדבקות, אם לא נבדוק, נגלה ונבודד אותם חתכנו חצי מהיכולת שלנו לעצור את התפשטות המגפה.
נשאלת השאלה – האם מדיניות הבדיקות החדשה נובעת מסיבה טכנית כלשהי, למשל עומס יתר במעבדות שמאריך מדי את התור ולא מאפשר חקירות אפידמיולוגיות יעילות? אולי. אבל אולי גם הירידה החזקה במספר הקסם הפטישיסטי של ״מספר החולים החדשים היומי״ החל מיום אחרי ראש השנה היא הישג שאפשר יהיה לנפנף בו בפני מי שלא ממש מצוי בפרטים? אולי זה ייצור תמונה ש״אנחנו מנצחים והסגר עובד?״. מה שבטוח הוא שזה ייצור מצב בו אי אפשר יהיה בקלות (אם בכלל) להשוות את המצב לפני ואחרי ראש השנה ולקבל תמונת אמת על אפקטיביות הצעדים.

בנוסף להצגה מטעה של מידע, גם מוזמנים לאולפן באופן עקבי אנשים שמתמחים בהפצת דיסאינפורמציה ועשיית רעש. לא כי יש להם נגישות למידע חדש ואמין, אלא פשוט לצורך הסנסציה.
מחקרי פח? תיאוריות היפר-אופטימיות או היפר-פסימיות לא מבוססות? מידע חלקי או מוטה? ייצוג יתר של תפיסה אזוטרית? לא יזיק! (לפחות לא לאחוזי הצפיה). כשלא ברור מהו מקור אמין ומה לא, כשאין אנשי מקצוע שיעשו fact checking ומעקב לדברים הנאמרים, ׳הכל הולך׳ ותפיסת המציאות של הצופה הלא בקיא מתערערת לטובת הרייטינג.

מקורות המידע שאדם צורך יעצבו את מה שהוא תופס כעובדות, ובהתאם את העולם בו מבחינתו הוא חי. בארה״ב למשל, רואים יפה איך צריכה של מקורות מידע שונים הפכו מבחינות רבות את האומה האמריקנית לשני עמים שונים שחיים בשתי גלקסיות נפרדות, ושרק במקרה נמצאות שתיהן בצפון אמריקה. הנה למשל סקר גדול שבוצע בארה״ב בחודש מרץ, בכל 50 המדינות, ושאל ״עד כמה אתה מודאג מהתפרצות הקורונה״. באדום – תשובת מי שהזדהה כרפובליקאי, בכחול – דמוקרטים.

חלק מהטרגדיה הוא שמעגל הקסמים הזה מחזק את עצמו. למשל גם ממש כעת, מי שמסתכל על הגרף אחרי שהאזין לאזהרות הגופים המדעיים המוסמכים (דוגמת משרד הבריאות בארץ, ה CDC, ה ECDC וארגון הבריאות העולמי) יגיע למסקנה שהרפובליקאים מזינים את עצמם בערוצים מלאים וגדושים בדיסאינפורמציה ומיסאינפורמציה כגון פוקס ניוז, צורכים ללא בקרה מידע כוזב ברשתות חברתית ובהתאמה חיים באשליה ובשאננות.

לעומת זאת מי שחושב שהכל מנופח ומופרז, שאנשים מתים עם קורונה ולא מקורונה וכו׳, עבורו הגרף הזה מלמד על בריאות מחשבתם העצמאית של הרפובליקאים, הצורכים אמצעי תקשורת בלתי תלויים ואינם חשופים לשטיפת המוח ולהפחדות של המדיה המיינסטרימית.

גלקסיות נפרדות כאמור, שהולכות מתרחקות זו מזו בחסות ערוצי מדיה ואלגוריתמים שמזינים את הטיות האישור של אנשים ומספקים להם מה שהם רוצים לשמוע. 

מדעני האימה

שמעתי כבר מאנשים רבים שבעיניהם האחראים האמיתיים למשבר הם המדענים, עם תחזיות האימה האפידמיולוגיות שלא התממשו ושהבהילו את הפוליטיקאים לכדי נקיטת צעדים קיצוניים.

אכן היתה בהלה בכל העולם בשלבים הראשונים של התפרצות הקורונה. בחודשים הראשונים נטו המודלים במיוחד לכיוון של ״עדיף לטעות למעלה ולהתאכזב לטובה״, ונכונה גם הביקורת על כך שאין עונש על היערכות יתר למרות מחירה היקר (ולא רק בכסף), מה שיוצר הטיה, אפילו לא מודעת לכיוון של Better Safe Than Sorry.

בעיקר בשבועות הראשונים של מרץ כשהתחילה באיטליה ההתפרצות הראשונה מחוץ לסין והעליה היתה מבהילה, כאשר אפשר היה לראות שם בין 5% ל 7% תמותה בדיווחים הראשונים ונקודת הקיצון של המודלים הוגדרה בהתאם (אמנם במודלים היו גם תרחישים שאינם תרחישי קיצון, אבל משום מה הם זכו לפחות רייטינג.)

אבל ככל שהנתונים הפכו איכותיים וריאליסטיים יותר, גם התחזיות תוקנו בהדרגה. בסופו של דבר אחרי ההתיישרות והצטברות הנתונים, בחודשיים-שלושה האחרונים השתנו התחזיות והתמתנו. במדיה זה אולי לא תמיד נראה כך, כי שם יוצגו תמיד תרחישי הקיצון וללא הסיוגים הנדרשים. אבל מאחר ואני שואב מידע ממקורות שאינם קשורים לערוצי התקשורת (ספרות מחקרית, אתר הלמ״ס, ערוץ הטלגרם של משרד הבריאות וכו׳), התחזיות לסדר גודל של שבועות קדימה נמצאות ככל שאני רואה בתוך טווח ההערכות הסביר (רווח הסמך) עבור עומס בבתי החולים, תמותה, תחלואה וכו׳.

אף על פי כן, לפחות לפי ההתרשמות שלי מסביבתי ומהפיד, באופן מוסבר למרות שהתחזיות הופכות אמינות יותר, משבר האמון והאמינות מצד הציבור כלפי הצוות המדעי במשרד הבריאות רק הולך וגדל. והסיבה בעיני היא שמעבר למשבר האמינות בעקבות תחזיות האימים הראשוניות, יש פה בעיה כרונית. כי גם כשהגופים המקצועיים מנסים לפעול על פי הידע המדעי הטוב ביותר הזמין להם נכון לאותו רגע ומגישים את ההמלצות המדויקות ביותר שהם מצליחים לייצר, התקשורת מתווכת את המידע באופן מגמתי וסנסציוני, והדרג הפוליטי עושה שימוש לא-ענייני בהמלצות תוך עירוב שיקולים זרים. לפוליטיקאים סמכותניים ״מצב חירום״ הוא תמיד הזדמנות שאין להחמיץ לצבירת כוח, ונוצרת סימביוזה עם המדיה שגם ששה לפמפם את מצב החירום, את המשדרים המיוחדים, את המבטים חמורי הסבר, את הקונספירציות.

האסון הגדול בעיני בהתנהלות הזו הוא האובדן המשמעותי של מעט האמון שעוד היה פה בין הרשויות לאזרחים ובין האזרחים לרשויות כולן, כולל הדרג המקצועי. מעגל קסמים שמוביל לפגיעה הולכת וגדלה באפשרות לשיתוף פעולה עם ההנחיות. 

ההנחיות הבסיסיות של הדרג המקצועי הן פשוטות וסבירות: היגיינה, ריחוק חברתי איפה שאפשר ומסכות במקומות סגורים בהם אי אפשר. הנחיות מהסוג שהביא בארצות רבות כל כך למצב סביר מול הקורונה ולחזרה לחיים כמעט רגילים (עוד מעט כמה מילים גם על שבדיה, אל דאגה). אבל כשסדר העדיפויות של הדרג הפוליטי ממקם במקום הראשון הישרדות בשלטון (מאבקי כוח קואליציוניים ושיקולים לטווח קצר), במקום השני אגו (העצמת ״תחושת החירום״) ומאבקי כח, ואולי רק במקום השלישי המכובד את טובת האזרחים,  לא נשאר הרבה סיכוי להתנהלות ברת קיימא.


איך (לא) לנצח מגפה

ההתנהלות מול הקורונה בחודש מרץ היתה זהה עד כה להתנהלות בכל מבצע צבאי שישראל נכנסה אליו בעשורים האחרונים:
התגייסות מוחלטת, פוטו-אופים של המנהיג החזק מול מיקרופונים ומצלמות, מילים גבוהות, אגו בשמיים. ומאחורי כל זה – מושג קלוש ביותר (אם בכלל) על הטווח הארוך או אפילו על אסטרטגיית היציאה בעוד מספר שבועות.

להיכנס ללבנון, לעזה או לסגר זה שרירי, זה מצטלם מצויין, זה אחלה רייטינג וזה כל כך ישראלי: קודם כל ניכנס במלוא העוצמה כמו שאנחנו יודעים, ו… נו, אחר כך כבר נראה. אולי פעם אחת יצליח לנו סוף סוף העסק הזה של מה שלא נפתר בכוח ייפתר ביותר כוח. אולי נצליח ״לצרוב לוירוס את התודעה״. שיבין שאיתנו לא כדאי להתעסק!

הסגר הראשון קנה זמן התארגנות למערכת, במחיר שהיה כצפוי יקר מאין כמותו כלכלית, חברתית ואנושית. מה נעשה בזמן הזה? בטווח הקצר עשו עבודה לא רעה ברכש, בהצטיידות ובתחילת הקמת מערך בדיקות. אבל בטווח הארוך?  ביזבוז ברמות פליליות של זמן (עד להתפרצות הצפויה, שהרי הסגר הוא רק כפתור ״פאוז״) ושל אשראי מהציבור.

במעצמת הסייבר וה״סטארט אפ ניישן״ יודעים איך לכתוב ספר על ״איך לנצח מגפה״ בתוך חודש, אבל לא מצליחים במשך חצי שנה לבנות מערך איסוף וניתוח מידע אמין לא על מיקום ההדבקות, לא על חקירות אפידמיולוגיות ולא על שלל פרמטרים קריטיים אחרים. למעשה, מרכז ‘אלון’ לאיתור וקטיעת שרשאות הדבקה יתחיל לפעול באופן מלא רק לקראת נובמבר.

מערכת ההפעלה הישראלית היא כנראה דיגיטלית – או 1 או 0.
או שנכנסים בשיא הכוח, עם גיוס מוחלט בבתי החולים (שנקלעו לגרעונות עצומים בגלל ביטול הפעילויות האלקטיביות) ועם סגר טוטאלי (במחיר אנושי וכלכלי מטורף) שמוריד את התחלואה כמעט לאפס; או שמתבשמים בהישג, מודיעים על ניצחון, מזמינים את כל העולם ״ללמוד איך עושים את זה״ ומניחים שמאחר וכבר ירינו בכל הנשקים עשינו את שלנו.
נו, עוד מעט קיץ והוירוס ייעלם, או ויטמין D או משהו, יאללה הרי רואים שכבר ניצחנו אז למה להציק.

יותר מארבעה חודשים לקח למנות פרוייקטור כדי לרכז את העבודה, וגם אז דאגו לעקור את רוב השיניים מסמכויות התפקיד. גם אחרי מינויו, לקח לקבינט הקורונה ארבע ישיבות, ויותר מחודש ימים (מ 5.8 עד 6.9), כדי לאשר את המתווה שהציע הפרוייקטור כאשר בשלב זה ממילא האפקטיביות שלו היתה מוטלת בספק, ואז מייד בתום אותה ישיבה עצמה להודיע לו דרך הטוויטר של יואב גלנט שבעצם לא ממש.
או אולי בכל זאת? טוב, נודיע לך בהמשך.
Don’t call us, we’ll call you.

סגר? כללי?

חוסר האמון הציבורי בתהליך קבלת ההחלטות מוביל לחוסר שיתוף פעולה אזרחי, שמוביל בתורו להטלת סנקציות ותקנות חריפות יותר, וחוזר חלילה. מעגל הקסמים השלילי, בתיווך המדיה והדרג הפוליטי, גורמים לכך שהציבור מאבד כל אמון גם בדרג המקצועי.

למשל ממש בימים אלה אפשר להבין כאילו הדרג המקצועי במשרד הבריאות הוא זה שדרש סגר כללי [1] [2] [3], החלטה שעשויה להיות הקש ששובר את גב גמל האמון הציבורי. כשמסתכלים על הנתונים רואים שהמצב בבתי החולים אכן רע מאד, ומומחים בתחום העריכו שמערכת הבריאות עומדת בפני סכנת אי-ספיקה של ממש בעוד חודש. אבל… סגר כללי?

לפני מספר ימים למשל ישבתי ברכב, המתנתי לרמזור עם הרדיו פועל והמוזיקה התחלפה לתשדירי חסות.
קריינית נחמדה מסבירה לי ש״ישראל עוברת לתוכנית הרמזור – ההתמודדות עם נגיף הקורונה מתבצעת כיום באמצעות סיווג כל יישוב בארץ לירוק, צהוב, כתום או אדום, עם מדיניות אזורית המותאמת למצב התחלואה ביישוב״.

אחלה. נשמע הגיוני. 

מייד אחריה עולה לשידור קריין חביב אחר, אבל הוא דווקא מבשר לי ש״קבינט הקורונה החליט להטיל סגר על כל הארץ לאחר קבלת חוות הדעת מצוות המומחים. סגירה מלאה של כלל העסקים לקבלת קהל בתחום המסחר, התרבות, בילוי ופנאי ותיירות פנים, כולל בריכות שחיה, חדרי כושר ומסעדות״. 

אז אני עוצר בצד ובודק באתר ״פילוח ישובים בישראל לפי תכנית הרמזור״ של משרד הבריאות.
כפר סבא? ישוב ירוק.
רעננה? צהוב.
גבעתיים, זכרון יעקב, רמת השרון, רחובות, ערד, נס ציונה, תל מונד, אבן יהודה? ירוק.
תל אביב, פתח תקווה, מגדל העמק, קרית שמונה, קרית גת, ראש העין? צהוב. 
וכן הלאה וכן הלאה.
רק 41 ישובים צבועים אדום (עם מה שעושה רושם של נוכחות מסיבית לישובים חרדים וערביים. בהתרשמות ראשונית לפחות 9 מכל 10 ישובים ברשימה).

לא ברור מה קרה לתשדיר השירות מלפני 2 דקות. איפה בדיוק הטיפול ״המותאם למצב התחלואה ביישוב״ כמובטח? איך ייתכן שצוות המומחים של גמזו דרש סגר כללי, כפי שהקריין טוען?

התמונה מתחילה להתבהר כשמאזינים לחברים בצוות המומחים מתראיינים אחרי הישיבה עם קבינט הקורונה. הנה למשל פרופ’ נדב דוידוביץ’, ראש בית הספר לבריאות הציבור באוני׳ בן גוריון:

“דיברנו על ‘ריסון מהודק’ כבחירה ראשונה והם הלכו על סגר מלא. יש הרבה מאוד דברים לא סגורים. צריך להיזהר מלהשתמש בכלי זה, זה נשק יום הדין. ההמלצה שלנו לממשלה הייתה ריסון מהודק המאפשר יותר פעילות גופנית, יציאה מהבית ויותר פעילות של המשק. אני חושב שלא צריכה להיות מגבלה של 500 מטר וכן צריך לאפשר יותר מסחר”.

למשל פרופ’ עידית מטות, ראש צוות ״הברומטר״ של גמזו:

״חבל שהממשלה לא הכריזה על ערים אדומות או ריסון מהודק כפי שהומלץ תחילה, אלא על סגר.
אין שום הדבקה בהליכה במרחב הציבורי, יש הדבקה במקומות סגורים ובהתקהלויות. השטח הציבורי צריך שיהיה פתוח. פארק, ים. אין סיבה לא ללכת או לרוץ במקומות פתוחים. מצד שני: לא לחגיגות, לא להתקהלויות, לא למסיבות. חייבים לנקוט באמצעים למניעת הצטופפות.
סגר הוא יום הדין. הוא יכול לגרום לעלייה בתחלואה שאיננה קורונה, ולהסב נזקים נפשיים, לא כל שכן כלכליים. בזמן שחיסון איננו נראה באופק, על ישראל ללמוד לחיות עם הקורונה, ולייצר מערכת של איזונים שתמנע כניסה לסגרים מתגלגלים החוזרים על עצמם. סגר יש בו רק נזק. לסגור אנשים בבית זה לא הרעיון, זה נזק חברתי כלכלי.
אם ראש הממשלה לא מיישם את ההמלצות של הכלי המקצועי בגלל לחצים כאלה ואחרים אז צריך לקרוא לילד בשמו.”

או למשל פרופ׳ רן בליצר, מצוות המומחים המייעץ:

״עוד לא נולד איש בריאות הציבור שתומך בסגר כברירת מחדל. סגר הוא רע, נקודה. רע למשק, רע לכלכלה, רע לבריאות הציבור.
ריסון מהודק שמשאיר חלק מהמגזר הפרטי עובד בשבועיים הקרובים ותנועה חופשית אפידמיולוגית – יש סיכוי שתחת התנהלות אחראית של האוכלוסיה היה מספק.״

רגע, אז למה בעצם? והרי ברור גם לממשלה שהטלת סגר היא לא מתכון לזכיה בתחרות פופולריות או לשיפור מצב הגרעון. מדוע החליטו כך, ואיך שכנעו את המומחים להסכים לסגר ולא להתמרד?

המשך דבריו של בליצר מסביר זאת יפה:

“אבל מקבלי החלטות שאלו את עצמם: למה ששינוי ההנחיות יעשה אפקט עמוק כאשר הבעיה עד כה הייתה ההתעלמות מההנחיות ולא חומרתן? בימים שלאחר הפעלת הרמזור ראינו זלזול בהנחיות בכל המגזרים והזדמנויות רבות להדבקות נרחבות בבתי עסק ובאתרים פרטיים.
אם מתייחסים לתקופת החגים כהזדמנות שלא תחזור כדי לייצר שיווי משקל חדש במגפה שיצאה משליטה, מובן מדוע נשקלים צעדי קיצון שלא מסתמכים על היענות פרטנית.
סגר רע לכלכלה, רע לכולם, אבל אנחנו מנסים להימנע מכך שאדם שלקה בהתקף לב יאבד את חייו כי אין מקום בטיפול נמרץ. וזה יכול לקרות במאסות. בתי החולים כבר משדרים מצוקה, אבל חשוב מכך הוא המקום שבו הם יהיו בעוד חודש.
בשבועות הקרובים מספר החולים הקשים יעלה משמעותית. אין פה שאלה של מודל חיזוי. יותר חולים מבוגרים ובקבוצות הסיכון נדבקו השבוע, ומהרגע שהגעת לרוויה, לא תצא ממנה במהירות. לחולה קשה ייקחו שבועות לצאת מהסטטוס הזה. ולא רק שלוקח זמן לצאת, את זרם החולים הקשים בשלושת השבועות הקרובים כבר לא ניתן לשנות.”

זו תוצאה ישירה של משבר האמון, שמוביל לחוסר שיתוף פעולה עם הנחיותיהם של מי שאמונים על הידע הרלוונטי והמדעי. כתוצאה מכך מידרדר המצב פעמיים: הן החמרת המצב עצמו, והן אילוץ להשתמש בצעדים אפילו חמורים מהנדרש כי אי אפשר להניח שיתוף פעולה מצד האוכלוסיה גם בעתיד.

חוסר המוטיבציה לשתף פעולה הגיע אולי לשיא עכשיו, אבל הדינמיקה היתה שם לכל אורך הדרך. לפני 3 חודשים, ביוני, כתבתי בהקשר לתקנות עטיית המסכות:

״רק בישראל למיטב ידיעתי יש חובת עטיית מסיכות גם במקומות פתוחים.
ייתכן שההיגיון הוא שישראל ארץ צפופה עם מקומות פתוחים דוגמת שווקים או ים שיש בהם דחיסות של אנשים, אבל סביר שהיגיון הוא בכלל אכיפתי ולא רפואי. במילים אחרות לא סומכים על אנשים שלא ינסו לעגל פינות ולכן אומרים ׳בכל מקום ודי׳.״

שוב ״המודל האנטי שבדי״, הרשויות מעדיפות שימוש בכוח מופרז על פני הסברה והתושבים מגיבים על ההחמרה וחוסר ההיגיון בהוראות באי שיתוף פעולה גובר.

אני קורא ושומע רבים שמדברים על שבדיה ונראה שאולי הם משווים בעיני רוחם שבשבדיה פשוט הכל חופשי-חופשי ואין כל תקנות. הגנו על הקשישים (בהתחלה פחות בהצלחה, אחרי כן יותר) המחלה רצה לה באוכלוסיה והדביקה עד שהגיעה לחיסון עדר ושלום על ישראל, כלומר על שבדיה. אבל מעבר להבדלים חשובים בשבדיה לעומת ישראל (צפיפות אורבנית ממוצעת נמוכה פי ארבע, 40% ממשקי הבית הינם יחידניים, תרבות אינטראקציה חברתית מרוחקת וכו׳) ההבדל הקריטי בין המדינות היא רמת האמון ההדדית הגבוהה בין התושבים לרשויות שם, ובהתאם רמה גבוהה של שיתוף הפעולה עם ההנחיות.

דיברתי מעט קודם על החומה ששבדיה בונה בין הדרג הפוליטי למקצועי, והמגדירה שהמדיניות תיקבע אך ורק על ידי אנשי המקצוע, הפועלים מצידם בשקיפות מלאה מול הציבור.

בהתאם, כל סקרי הממשלה שם מראים הקפדה גבוהה על ההנחיות (הלא חמורות אך ברורות), גם חצי שנה אחרי החלתן. שוחחתי עם מספר אנשים החיים בשבדיה וכולם אישרו שהדיווחים של רשות הבריאות אכן מדויקים והאוכלוסיה משתפת פעולה עם ההנחיות למרות שרובן בפורמט של ״הנחיות״ או ״המלצות״ בלבד, ולא מתלווים להן קנס או סנקציה כלשהי (בהתאם לחוקת שבדיה שלא מאפשרת הכרזה על מצב חירום אלא בעת מלחמה).

בין אם מדובר על בקשה לעבור לעבוד מהבית, לשמור מרחק בין קבוצות (אין צורך לשמור מרחק בתוך הקבוצה, למשל בין ילדים בכיתה, בין חברים לעבודה, במשפחה וכיו״ב) או על צמצום נסיעות בזמן החופשה, הנתונים מראים על שיתוף פעולה גבוה עם בקשות רשות הבריאות גם חצי שנה אחרי החלתן. שמירת רוב הקשישים בבידוד עצמי מוקפד ועוד. ניתוח נתוני סלולר, למשל, העלה שבזמן חופשת הפסחא התנועה לאתרי נופש ירדה ב 90% יחסית לשנה שלפני כן. גם מחקר מרתק של ה KTH Royal Institute of Technology ושיצא ממש לפני מספר ימים הראה ירידה משמעותית של הפעילות בשטוקהולם, ביחס לממוצע. הירידה היתה במתאם להנחיות רשות הבריאות. 

שבדיה בהחלט התנהלה ומתנהלת באופן משמעותי חופשי יותר ממדינות אחרות בהיבטים רבים (התכנסויות במקומות פתוחים, היעדר מסכות, בתי הספר היסודיים והגנים שנשארו פתוחים ועוד). יש לא מעט ללמוד ממנה. אבל בסופו של דבר מפתח חיוני להצלחתה בהורדת מקדם ההתפשטות של הנגיף הוא שיתוף הפעולה הגבוה של האזרחים. הציבור הישראלי, למרבה הצער, מצוי במקום אחר מאד מהציבור השבדי בהיבט הנכונות שלו לשתף פעולה עם הנחיות, היום יותר מתמיד, והתוצאות בהתאם.

מה הביצה ומה התרנגולת? האם הציבור הישראלי מלכתחילה פחות מוכן שיגידו לו מה לעשות ולא מוכן לצייר רק בתוך הקווים? או שאולי השלטון הוא זה שאיבד את נכונות האנשים בהתנהלותו הבזיונית? 

״למה או-או כשאפשר גם-וגם?״. 
אין ספק שהממשלה תרמה את חלקה ביד נדיבה לאינטראקציה, עם כל מה שכתבתי למעלה, ועוד.
מצד שני, קשה לחלוק על כך שהישראלים הם לא בדיוק שבדים גם לא בימי קורונה. לא על הכביש, לא בכינרת ולא בתור לדואר. מה גם שלהגיד ״ישראלים״ זה לכנס לתוך מילה אחת מגזרים שונים באופן קיצוני אלה מאלה. יש מגזרים שגם היום, למרות ההתנהלות הבלתי נסבלת, משתפים פעולה היטב עם ההנחיות, ולעומתם חלקים באוכלוסיה שבקושי מכירים במוסדות המדינה כסמכות רלוונטית עבורם מלכתחילה, בלי קשר לקורונה, ומודיעים בריש גלי על ״מרד״ בהנחיות.

כך או כך, משבר האמון הנוכחי גרם לשבר אמיתי, ולאבדן האמון המצער של אנשים לא רק במי שמתווך להם את המידע ובמי שמקבל את ההחלטות אלא גם בדרג המקצועי עצמו. האנשים שאנחנו כחברה הסכמנו שיספקו לנו את הנתונים והעובדות איתם נבנה את תמונת המציאות. מובן והגיוני שגם אחרי שכבר יש לנו את העובדות אנשים ידונו ויתווכחו מה צריך לעשות. כך עובדת חברה בריאה שמורכבת מאנשים עם ערכים, דעות וצרכים שונים. אבל כאשר מצד חלק לא מבוטל מהאנשים נוצר חוסר אמון אפילו במספרים, בנתונים הבסיסיים ובאנשי המקצוע המוסרים אותם, כאן הנורות האדומות נדלקות מבחינתי. כי זה יוצר מציאות מפוצלת: מלחמת שבטים בה לכל שבט יש את המציאות החלופית שלו שסותרת את המציאות בה חיים השבטים האחרים. אפילו שיחה כבר אינה אפשרית כשכל אחד חי ביקום חליפי, ומה פתאום להקשיב להנחיות שמגיעות מיקום שאני לא חי בו בכלל?

המצב בישראל היום מרגיש לי כמו בנק עם הנהלה לקויה, שהלקוחות מתחילים לאבד בו את האמון בו. אפשר בלי בעיה להמשיך לקיים את הבנק שלמרות הניהול הדפוק לא עומד להתמוטט, אבל זה לא משנה: אם מספיק אנשים יאבדו את האמונה ויוציאו את הכסף, הבנק באמת יתמוטט. נבואה שמגשימה את עצמה כי בנק, או חברה אנושית, הם מערכות מדומיינות שבנויות מאמונה משותפת. אם האמונה המשותפת לא שם יותר, גם החברה כבר לא שם יותר.

לצערי הסגר הזה, כמות שהוא, נראה כמו פשרה שהיא הרע שבכל העולמות – אפידמיולוגית, חברתית, כלכלית ואנושית. הדבר הגרוע ביותר בסגר כפי שתוכנן היא שהוא בנוי במיוחד כדי להחריף את מעגל חוסר האמון (ולכן גם הריאקציה האגרסיבית אליו). אני לא רואה מה הפשרות הרעות הללו משרתות מלבד צרכים פוליטיים קצרי ראות, ובחלק הבא אעבור על תקנות הסגר ואסביר מדוע אני חושב כך.

אז מה לא בסדר בסגר?

  • מבחינת אורכו, לא סביר שהוא יספיק לצמצם את ההדבקה באופן משמעותי כי עולה ממחקרים (וגם החקירות האפידמיולוגיות בארץ אישרו זאת) שכ 70% מההדבקה קורית בתוך משקי הבית, וצריך לתת לה למצות את עצמה ולדעוך אחרת ההפצה תמשיך מיד עם השחרור.
    ראו את זה גם במדינות כאיטליה וספרד, בהן מגמת האשפוז והתמותה החלו להתהפך 21 ימים (במקרה של ספרד), או 18.3 ימים (באיטליה) לאחר הטלת הסגר (14 למרץ), ואז החלה הירידה.
    הסגר יעשה משהו, כמובן, אבל לגמרי לא ברור אם התמורה תצדיק את המחיר. גם המחיר האנושי (הנזק לילדים שהתחילו שבועיים לפני כן את שנת הלימודים, לעובדים, לבעלי עסקים, למשפחות, לאוכלוסיות פגיעות), גם המחיר הכלכלי, וגם הנזק לקליפת האמון החברתית הדקה שעוד מחזיקה. 

  • מבחינת הצעדים הנקוטים בו, הם ממשיכים את הקו שמתחשב בצרכים קואליציוניים יותר מבידע המדעי שנצבר אודות הפצת הנגיף או בצרכי האזרחים.
    מצד אחד בכל הארץ, כולל ביישובים שהם ירוקים או צהובים לפי מתווה ״הרמזור״, יהיה אפשר להתכנס לכל היותר 10 אנשים בחלל סגור. ומצד שני לצורך תפילה, גם בישובים אדומים, אפשר יהיה לכנס מאות אנשים במבנה סגור (בכפוף לשמירת מרחק וקפסולות).
    ניתן לשער שגם מבחינת אכיפה מי שיחטפו בסופו של דבר קנסות יהיו רוכבי אופניים בטיילת שאינם מסכנים איש מבחינת הדבקה, ולעומתם סביר להניח שאירועים המוניים, במגזרים שכבר הודיעו פומבית מראש שלא ישתפו פעולה עם התקנות, יעברו במקרים רבים ללא תגובה של ממש.

  • מבחינה חברתית נראה שהוא תוכנן בלי מחשבה מספקת על צימצום הנזק, כנראה מתוך אותו מינימום אמון באוכלוסיה. כל החנויות ייסגרו, למשל, בלי לנסות למצוא פתרונות של קניה מבחוץ, איסוף הזמנות מראש או הגבלה (אפילו קיצונית) למספר הקונים בחנות ומחוץ לה.

  • מבחינה הסברתית הצגת התקנות ממשיכה את הקו של משרד הבריאות להקפיד לא להיות מובן ולהיראות שרירותי ככל האפשר. ראיתי למשל אנשים מתפלצים מהתקנה לפיה מותר ללכת לים אבל אסור להיכנס למים (מה גם שבסעיף אחר מופיע שמותר ללכת למקווה – מקום סגור עם פוטנציאל הדבקה גבוה פי כמה). האם שוב ״דופקים ת׳חילונים?״.
    הרבה יותר פשוט. אסור להיכנס לים מאחר ואין שרותי הצלה, וממילא מנסים לצמצם מצבים בהם נדרש מגע פיזי, כמו סיוע לטובע. כל כך קשה לכתוב ״לא יינתנו שרותי הצלה ולכן הרחצה אסורה״ במקום ״הכניסה למים אסורה״?

  • המפתח להתמודדות מוצלחת עם מצב כמו שאנו נמצאים בו הוא שיתוף פעולה אזרחי עם הנחיות השלטון. בין אם זה מתוך אמון גבוה במקצועיות ההתנהלות (כמו בשבדיה, בסינגפור או דרום קוריאה), מתוך פחד, תרבות או שליטה טכנולוגית (כמו בסין או טייוואן) או בעקבות סטירה מצלצלת (ניו יורק או איטליה), המדינות שהצליחו להביא את המצב לשליטה כולן התאפיינו בשיתוף פעולה גבוה.
    בארצנו הדיגיטלית, לעומת זאת, יש או 1 או 0. או שאנחנו מגוייסים לסגר קיצוני (״הסורים על הגדרות״) או שאנחנו בשאננות (״ממלכת ישראל השלישית״). שיתוף פעולה שלא כולל היסטריה? פחות. ומכאן התקנות השרירותיות דוגמת איסור על התרחקות של 500 מטר מהבית. הרעיון ברור – מניעת נסיעה בין עיר לעיר ובתוך ערים כדי לצמצם אירועים בין משפחות וחברים. התוצאה? גם שרירותיות שלא מזמינה שיתוף פעולה, וגם היעדר יכולת אכיפה איפה שחשוב.
     
    אפשר להבין את היאוש של קובעי המדיניות מהתקווה שאנשים ישתפו פעולה אם רק יסבירו להם שארוחות חג משפחתיות גדולות הן רעיון רע בזמן הזה. אבל עם כל הכבוד, התקנה הזו מצד אחד לא תפריע למפגשי חברים המוניים (ובטח לא ארוחות חג גדולות במגזר החרדי, או מפגשים במגזר הערבי, שם ממילא לא נוסעים לשום מקום כדי להיפגש), ומצד שני כן תמנע פעילויות ספורט וטיולים, שאין בינם לבין הדבקה ולא כלום, ושמניעתם רק פוגעת לשוא באיכות החיים של אנשים.
     
    במילים אחרות, אם רוצים להתחיל לבנות מהשברים פה מערכת יחסים של אמון ושיתוף פעולה, הדבר האחרון שצריך לנקוט בו הן תקנות שרירותיות ופוגעניות, ללא הסברה, שמניחות מראש שלא יהיה שיתוף פעולה והן בבחינת ״נבואה המגשימה את עצמה״, הפוגעת עוד באמון האזרחים וברצון שלהם לשתף פעולה – מצרך יקר ונחוץ מאד.

  • ובעיה עיקרית עם הסגר הזה היא, שוב, חוסר הבהירות – מהי אסטרטגיית היציאה? מה ימנע מלחזור לסגר נוסף בעוד חודשיים? שלושה?
    האם יש כבר מערך אפידמיולוגי? מעקב מגעים? איתור נדבקים? האם מערכת החינוך תהיה ערוכה לחזרה ללימודים באופן שלא מקדם הפצה? לא ממש.


גם מישהו שהוא לא אפידמיולוג, וירולוג או אפילו סתם רופא לא יכול שלא לשאול את עצמו מה אם במקום כל הנזק הזה היו מוסיפים רק תקנה אחת חדשה נוספת בלבד, של איסור התכנסות 10 אנשים ומעלה במקומות סגורים, ובמקביל משפרים שלושה דברים:
1. אכיפה שוויונית בכל המגזרים וגיוס מובילי דעת קהל במגזרים הבעיתיים.
2. הפסקת אכיפה בנסיבות שאין להן משמעות אפידמיולוגית (אדם ברחוב לבד ללא מסיכה וכיו״ב).
3. הסברה אפקטיבית בשטח ובמדיה של תקנות קיימות: היגיינה, ריחוק חברתי במקום שניתן ומסכות במקום שלא ניתן.

האם זה לא היה מביא לכל הפחות את רוב התועלת שבתקנות החדשות (ואולי אף יותר), ונמנע מרוב מוחלט של הנזק? האם זה לא היה משפר לאין ערוך את רצון האנשים, לפחות חלקם, לשתף פעולה?  הרי בסופו של דבר הדרג המקצועי מסביר לנו שאנחנו עומדים פה מול סכנה אמיתית ומוחשית, ובלי שיתוף פעולה זה פשוט לא יילך.

 

מרד

חלק מהקולות אומרים שעצם המחשבה על סגר היא מעשה אנטי-דמוקרטי. שסגר כזה יהיה צעד דיקטטורי בחברה שאמורה לתת לאדם זכויות יסוד על גופו וחופש תנועה. קבוצות הקוראות ל״מרד מאורגן בסגר״ מונות עשרות אלפים ונראה שזו רק ההתחלה.

ברמת העקרון המחשבה לפיה ״אם לוקחים לי חופש מסויים משמע שזו התנהלות דיקטטורית״ היא אי הבנה מצערת של מה זה אומר להיות חלק מחברה. ציוויליזציה, מעצם הגדרתה, משמעותה להסכים  שמישהו יחליט איפה נגמרת זכותו של אדם אחד ומתחילה זכותו של אחר. למשל להגביל את חופש התנועה שלי ולהגיד לי באיזה צד של הכביש ליסוע, כדי לא לפגוע בזכותו של האחר לביטחון.

אבל ברמה העמוקה יותר, החשיבה לפיה צריך לבחור כעת בין ״ציות״ לבין ״מרד״ ואין דרכים אחרות להביא לכדי שינוי היא טעות קשה. למעשה בעיני זו חלק מאותה חשיבה כוחנית שהביאה אותנו עד הלום ורק תחזק את הקונפליקט. בעיני, למרות שמהלך הסגר גרוע מכל בחינה (אפילו רק ברמה האפידמיולוגית), ״מרד״ יעשה יותר נזק מתועלת. בניגוד למחאה, למשל.

מרד קולני בהנחיות יהיה רע בעיני גם פרקטית וגם ברמת העומק.

ברמה הפרקטית, אולי מטפורה תעזור להסביר –
נניח שהיו עכשיו מחליטים בין לילה להציב רמזור בכל צומת וצומת ומקדישים לזה משאבים אדירים. מחאה להורדת הרמזורים היתה קריטית בעיני. הפגנות, עצומת ענק או כל מחאה יצירתית אחרת שלא כרוכה בהעלאת מספר התאונות. לעומת זאת לא הייתי חושב שזה רעיון חכם או מועיל במיוחד לעשות ״מרד״ בצורת התעלמות מהרמזורים ונסיעה מהירה דרך כל צומת בין אם הרמזור ירוק או אדום.

אין לי שום בעיה עם אנשים שלא מקיימים את ההנחיות שאין בהם כל משמעות אפידמיולוגית, כמו יציאה לטיול או לספורט. זה בינם לבין הפיקוח ומצדי שיהנו ושלא יתפסו. כמו שכתבתי לפני שלושה חודשים גם על תקנות המסכות –

״כך או כך, אין לי באמת בעיה עם אנשים שלא עוטים מסיכה במצבים בהם הם בריחוק חברתי מאחרים – זה בינם לבין הפיקוח. אם הם יותר מ 2 מטר מאחרים בין כך לא ברור אם תועלת רפואית במסיכה. הבעיה שלי היא עם ההתנגדות הגורפת.״

התנגדות גורפת כזו מערערת לראייתי את הבסיס שהחברה שלנו מושתתת עליו. כי זה שפוליטיקאים הם חיות אינטרס ואגו שלא יהססו לשקר וזה שהמדיה תרד לזנות תמורת סיפור טוב,  אלו חדשות ישנות. אבל פרימת האמון בדרג המקצועי, זה שאמור לגבש עבורנו את בסיס הנתונים לקבלת החלטות, היא הרסנית לעצם היכולת שלנו לתפקד כחברה.

משבר האמון פה בדרג המקצועי הוא חמור יותר בעיני בטווח הארוך ממשבר הקורונה. מאחר וכן יש לי אמון במנהלי בתי החולים ובצוות המומחים המייעץ, כל עוד הצוות הנ״ל לא אומר שהוא לא עומד מאחורי ההחלטה להטיל סגר, בינתיים אני עוד איתם. ברגע שאנשי המקצוע ימשכו את ידיהם מההחלטות של הדרג הפוליטי זה משנה את כל התמונה בעיני, אבל לעת עתה יש שם יותר מדי אנשים טובים וראויים לאמון מבחינתי מכדי לעבור למוד ״שברו את הכלים ולא משחקים״. באופן כללי, לשבור דברים הרבה יותר קל מלתקן אותם, בעיקר אמון. 

״איך עוד יש לך אמון בהם? אחרי כל השקרים?!״

לפחות 20 פעם ביום אני שומע טענות שנשמעות על פניהן הגיוניות – 

  • ״מה פתאום צועקים עומס אם בתי החולים רק ב 63% תפוסה?״
    (תשובה: גם כי אין טעם להסתכל על תפוסה כללית אלא על תפוסת טיפול נמרץ ומחלקות קורונה, שהיא צוואר הבקבוק; גם כי כוח האדם הוא החסם הקריטי וזה שיש אורטותפדים פנויים לא עוזר כשצריך רופאי ט״נ; גם כי ה 63% הזה הוא מתחילת החודש ועכשיו כבר 74%; גם כי לא מסתכלים מה עכשיו אלא מה יהיה עוד 3-4 שבועות כי מה שעושים עכשיו ישפיע אז)

  • ״למה עושים סגר שעולה סכום עתק לכל יום במקום מהר לבנות עוד בית חולים?״
    (תשובה: כי מה שחסר זה כוח אדם, מיומן לטיפול נמרץ, מיומן לקורונה, ואת זה לוקח שנים להכשיר ויש מחסור בכל העולם כך שאי אפשר ״להביא 1,000 אחיות מהפיליפינים״ כפי ששמעתי הצעות. מה שכן, ידעו את זה כבר ממרץ ויכלו לעשות קורסי הכשרה מזורזים יחסית לטיפול נמרץ עבור רופאים צבאיים, מה שהיה מייצר עתודה משמעותית כיום. לא נעשה דבר מזה, ולכן הגענו למצב בו מתריעים מפני סכנה אמיתית לאי ספיקה.)

  • ״האם הבדיקות רגישות מדי?״
    (בקצרה – לא.
    אבל כך או כך – מה זה משנה? כל האובססיה הזו על כמות המאומתים לא רלוונטית, הבעיה האקוטית היא שבתי החולים נסתמים. הם נסתמים בחולים קשים, שיהיו חולים בין אם נבדוק אותם ובין אם לא ובלי קשר לתוצאות הוויכוח האם הבדיקות תופסות יותר מדי אסימפטומטים. הערך של בדיקות הוא לאפשר חקירות אפידמיולוגיות ולצמצם הפצה, זה לא רלוונטי בטווח הקצר לתחלואה הקשה ולתמותה. אם נעשה פחות בדיקות הריון, יהיו פחות ילדים?)

  • ״למה מבודדים כל כך הרבה צוות שהוא חיובי אבל בלי סימפטומים, ומקשים על המערכת?״
    (תשובה: כי נמצא כבר בכמה וכמה מחקרים שמאומתים ללא סימפטומים עשויים להיות לא אסימפטומטיים אלא קדם-סימפטומטיים, שבשלב שלפני הופעת הסימפטומים יכולים בהחלט להדביק את סביבותיהם. למעשה מעריכים שאסימפטומטיים וקדם-סימפטומטיים יחד אחראיים לכ 40% עד 65% מכל מקרי ההדבקה, אסימפטומטיים עד 10% וקדם-סימפטומטיים 40% עד 55%. אם אנשי הצוות הרפואי יתחילו להדביק חולים ואנשי צוות אחרים בבית החולים ותתחיל הפצה אינטנסיבית של הנגיף, יהיה שם שמייח: בית החולים מלא באנשים עם מחלות רקע, חולשה חיסונית וכו׳)

  • ״האם שינו את ההגדרות לחולים הקשים מ 90% ריווי חמצן ל 93% ולכן ניפחו את מספרם?״
    (ראשית לא רואים בגרפים כל קפיצה במספר החולים הקשים לפני ואחרי השינוי, העליה בגרף מובהקת ועקבית; ושנית הרופאים בשטח מדווחים שההגדרה הזו היא סמנטית כי מי שמגיע למצב הזה בקורונה נמצא בסכנה להידרדרות מהירה להנשמה בסבירות גבוהה, ולכן מחייב מעקב הדוק ותופס מיטה במחלקה ותקנים סיעודיים. שינוי ההגדרות נעשה על ידי ארגון הבריאות העולמי, ולמעשה קיים בישראל מאז חודש מארס. השאלה לגבי מצבם המדויק של החולים ברגע צילום המצב היא שאלה קלינית.)

  • ״למה לא מעבירים חולים מבתי החולים העמוסים לאלו שנראים פנויים?״
    (תשובה: להעביר חולי קורונה במצב קשה זה מסובך עד בלתי אפשרי. לכן ההחלטה הכללית היתה לקבל באזורים ה״חמים״ – בצפון ובירושלים – עד להגעה לרוויה, ואז להפסיק להפנות לשם ולהתחיל לקבל במרכז. במצב כזה אכן נראה שיש בתי חולים ריקים במרכז ושצועקים סתם, אבל מי שמנהל את המשבר מסתכל על הקיבולת הכללית רואה שמחלקות הקורונה בבתי החולים במרכז אולי ריקות כרגע אבל חזויות להתמלא במהירות בשבועות הקרובים עם תחילת הפניית הזרם לשם.
    למרבה הצער בימים האחרונים המצב במחלקות הקורונה בצפון הגיע להתשה כזו שנאלצים כעת להעביר משם חולים שעדיין אינם קשים אך יש חשש להידרדרות מצבם מהצפון לבתי״ח במרכז. סה״כ יועברו ביומיים הקרובים 140 חולים, וזו רק ההתחלה. מחלקות הקורונה בבתי החולים בכל הארץ צפויות להיות בתפוסה של מעל 100% בתוך שבועות ספורים כתוצאה מהחולים שכבר נדבקו, בלי קשר לצעדים שיינקטו מעכשיו).

  • ״האם רושמים כמתי קורונה גם אנשים שמתו מדברים אחרים?״
    (תשובה מלאה פה כי זה נושא מורכב מאד, אבל בקצרה: גם אם יש טעויות בקביעת סיבת המוות (וסביר שיש, כי תמיד יש), נתוני התמותה העודפת מכל העולם מצביעים על כך שיש הערכת חסר של התמותה מקורונה, לא הערכת יתר.)

  • ״למה עושים כל כך הרבה בדיקות?! אם לא היו בודקים כל כך הרבה לא היו כל כך הרבה חולים!״
    (תשובה: לתיאוריית ״זו מגפה של בדיקות לא של חולים״ התייחסתי בהרחבה ובפירוט בפוסט קודם על ״פייקורונה״. בקצרה נאמר שזה היפוך של סיבה ומסובב: בודקים הרבה כי יש הרבה חולים, לא ההיפך. אם ריכוז החיוביים היה נמוך, לא היינו מוצאים עוד מאומתים רבים גם אם היינו עושים 100,000 בדיקות ביום. הנה למשל בניו יורק מבצעים 80,000 בדיקות ביום, יותר מכפול מאיתנו, ולעומת ה 4,000 ליום שלנו הם מוצאים רק 700 ביום. איך זה שהם בודקים יותר מכפליים מאיתנו אבל אנחנו מוצאים פי 6 מהם? פשוט מאד, כי לנו יש המון נשאים ולהם לא. למעשה אנחנו לא עושים מספיק בדיקות כי אנחנו מפספסים המון נשאים וכך המחלה מתפשטת. 
    מלבד זאת שוב נזכיר שכל עניין הבדיקות לא קשור לבעיה האמיתית שלנו שהוא התקרבות בתי החולים לסף הספיקה. גם אם נוריד את מספר הבדיקות באופן דרסטי, זה לא ישפיע על מספר החולים הקשים והמתים שיצטברו במחלקות הקורונה.)

  • ״למה לא שומרים רק על הקשישים והפגיעים?״
    (תשובה: יש בישראל נכון ל 2019 כמיליון בני אדם בגילאי 65 ומעלה, מתוכם כ-450 אלף בני יותר מ-75. לעומת זאת בדיור מוגן יש כ 15,000 דיירים בסך הכל, ובבתי אבות כ 28,000 נוספים. רוב מוחלט של אוכלוביית הגילאים המבוגרים פזורה באוכלוסיה הכללית. ובאשר לבעלי מחלות רקע, לפי נתוני סקרי הבריאות של קופות החולים, לכמחצית מהאנשים מעל גיל 45 יש לפחות 2 מחלות רקע רלוונטיות.
    גם בפועל ראו שאף מדינה לא הצליחה להגן על האוכלוסיה הקשישה והפגיעה מרגע שאחוז הנשאים עלה מעל קו מסויים, כולל שבדיה. לכן הגיעו למסקנה שכדי למנוע תמותה המונית חייבים להשדאיר את ההדבקה בשליטה)

ועוד ועוד.

על רוב השאלות שצפות בחלל הרשת אני מצליח לאתר את תשובה שמניחה את דעתי אחרי חקירה ודרישה. על חלק – עדיין לא, בעיקר כי הרבה מהחומר לא מונגש וקשה לברר. התהליך, מכל מקום, חוזר על עצמו: עד שאני מבין את התשובה אני יכול בקלות לטעות ולחשוב שהכל שגוי, מנופח, שמשקרים לי, שמייצרים תמונה כוזבת. המצג באמת יכול להיות מבלבל מאד עד שמבינים את המצב. רק אחרי שאני לומד את כל רכיבי הבעיה ואת משמעות הנתונים אני יכול להתחיל להרכיב את חתיכות הפזל במקום ולקבל את התמונה המלאה. תמונה שמסתבר שהיא שונה מאד מהתמונה המתקבלת כשלוקחים חתיכה אחת ומציירים ציור גדול (ושגוי) בו היא משתבצת.

החוסר הקטסטרופלי בהסברה נכונה ובשקיפות, בשילוב עם מדיה סנסציונית (שמעדיפה רייטינג על פני בדיקת עובדות או אחריות ציבורית) ובעיקר עם דרג פוליטי (שמזגזג, חושב רק על תועלות לטווח קצר ומסרס את המלצות הדרג המקצוע), כל זה יחד יוצר חוסר אמינות ממאיר.

את משבר האמינות במומחים בעקבות תחזיות האימים הראשוניות (שהתבססו על נתונים ראשוניים ומפחידים מאיטליה) אני יכול להבין. אבל העובדה היא שלמרות שהתחזיות המקצועיות הולכות והופכות מדויקות, האמון הולך ויורד. המצב מתקרב למציאות הרסנית של ״פוסט אמת״ והכחשת מציאות, בו מכל עבר אפשר לשמוע אנשים מצטטים (במודע או שלא במודע) את לו ריד:

Don’t believe half of what you see,
and none of what you hear.


קורונה vs. פייקורונה

כשאין מענה ברור ושקוף לתהיות וכשמדיניות הדרג הפוליטי שרירותית ולא מובנת (במקרה הטוב) או מופקרת ומושחתת (במקרה הרע), הקרקע מוכנה לדיסאינפורמציה.

למרבה הצער, לפייק יש בהגדרה כמה יתרונות מובנים על פני המציאות. לא סתם התפרסם הסופר מארק טוויין באמירה – ״השקר מספיק להקיף את העולם בזמן שהאמת רק נועלת נעליים״ (ולראיה, בניגוד למה שרבים חושבים מארק טוויין כלל לא היה מי שאמר את זה). השקר תמיד יהיה פשוט ומובן, בניגוד למציאות שמלאה במורכבות ובאיזונים.

אבל מעבר לכך שהיא פשוטה וקליטה, לדיסאינפורמציה יש עוצמה ממגנטת כי היא מתאימה את עצמה למה שאנחנו רוצים לשמוע (״סתם משקרים לנו שהמצב גרוע!״) ולרגשות שלנו (״כולם משקרים לנו!״), רגשות שהם הגיוניים לגמרי בהתחשב בכך שמערכת קבלת ההחלטות אכן מתנהלת בצורה מופקרת וחסרת אמינות.

כשיש אג׳נדה (למשל ״שקורונה!״) ויש מספיק מחקרים לסנן מתוכם, תמיד אפשר למצוא תוצאות חלקיות כלשהן או מחקר חריג סטטיסטית שיתמוך במה שהיינו רוצים שתהיה האמת. נוכל להרשות לעצמנו לקפוץ למסקנות או להתעלם ממאסה של ראיות סותרות.

אולי בעצם בכלל אין נגיף?
וגם אם יש, אולי לא ממש מתים ממנו אלא רק איתו?
או שמתים אבל רק כאלה שעם חצי רגל בקבר גם כך?
ואולי יש פה בכלל רק ״מגיפה של בדיקות ולא של חולים״?
אולי סתם ממציאים שיש עומס בבתי החולים?
למה מתעללים בכולנו במקום להגן רק על האוכלוסיות בסיכון, לא עדיף לשחרר ושנגיע כמה שיותר מהר לחיסון עדר?

המומחים האמונים על קבלת ההחלטות, שלמדו את הנושאים הרלוונטיים במשך שנים ומתבססים על כל הידע המדעי שהצטבר עד כה, הגיעו למסקנה שהתשובות לכל השאלות האלה אינן חיוביות. לכן בכל העולם מנסים ככל האפשר למתן את התפשטות הנגיף כדי להגן על האוכלוסיות בסיכון ולמנוע עומס יתר על בתי החולים. האמצעים שונים ממקום למקום, אבל האסטרטגיה הכללית דומה.

מה, גם בשבדיה?

כן, גם בשבדיה חתרו למיתון ההפצה ולא להדבקה מהירה כדי להגיע ככל האפשר מהר לחיסון עדר. זו הסיבה להנחיות שכאמור עודן בתוקף ושההקפדה עליהן גבוהה. לא מאמינים לי? הגיוני לגמרי. הכי טוב לקרוא מה אומר אנדרס טגנל עצמו, האפידמיולוג הראשי של שבדיה ואדריכל מדיניות הקורונה שם:  

האם אתם מנסים להגיע ל”חסינות עדר”?
“אנחנו לא מנסים להגיע לחסינות עדר, אלא להאט את קצב ההתפשטות של הנגיף.
האמת היא שיש לנו מדיניות דומה לזו של מדינות אחרות.
כמו כולן אנחנו מנסים להאט את קצב ההדבקה על מנת למנוע מצב שבו חולים רבים מדי יזדקקו למערכת הרפואית באותה נקודת זמן. ההבדלים נובעים ממסורת ותרבות שונות הנהוגות בשוודיה. אנחנו מעדיפים צעדים וולונטריים, ויש אצלנו רמה גבוהה של אמון בין האוכלוסייה לרשויות, מה שמאפשר לנו להימנע מהגבלות בכפייה”.

האם הגיעו בשבדיה לחסינות עדר או לא? זה נושא לפוסט אחר, אבל עוד מוקדם לדעת. סביר שבאזור שטוקהולם יש לפחות רכיב מסויים של חסינות (מעריכים שכ 25% כבר נדבקו) אבל מאחר ויש הנחיות נוספות שעוד מצייתים להם ואין שחרור כללי, מוקדם לאמר מה יקרה עם חזרה לשגרה. בכל מקרה האסטרטגיה הבסיסית שם אינה מבוססת על הדבקה חופשית כי אם על מיתון ההפצה תוך פגיעה מינימלית ככל האפשר ברקמת החיים, (ולראיה אותן הנחיות עודן בתוקף כבר חצי שנה). ולשם מכוון הדרג המקצועי, גם בישראל. 

לא תמיד קל להבין את ההמלצות המקצועיות, אפילו אם מסירים את המיסוך והמניפולציה שהן עוברות בדרך אלינו, אצל הפוליטיקאים ואצל עורכי התכניות. נדרש לימוד של לא מעט חומר כדי להבין אותן, והן גם משתנות מפעם לפעם עם גילוי ידע חדש (כך עובד מדע) או עם התפתחויות ושינויים במצב.

כשההסברה גרועה, התקשורת מסלפת והפוליטיקאים מנצלים את המצב, לפעמים קל להגיע למסקנה ש״כולם מחרטטים״. מה גם שהידע חלקי ויש פערים רציניים ואמיתיים  בין מה שהיינו רוצים לדעת לבין מה שידוע. כשמתמודדים עם פערי הידע, בעלי התפקידים צריכים גם להביא בחשבון שיקולים רבים והבנה של ניהול סיכונים מורכב.

כמה הכרזות ותחזיות בוטחות כבר שמענו מחכמים מטעם עצמם? החל מכך ש״ברור״ שהנגיף ימות עם בוא הקיץ או שהשפעתו אפסית במזרח התיכון, דרך תרופות פלא כהידרוקסיכלורוקווין או ויטמיני C ו D, וכלה בתחזיות מופלאות, למשל על מספר מתים חזוי של ״לא יותר מ 10״, טעות קלה של יותר מפי 100. עד כה.

מה קרה עם התיאוריות והתחזיות הפסקניות הללו? לא הרבה. הן אולי התבדו חיש קל אבל הפגזת התחזיות החדשות והדיסאינפורמציה שמופרכת עד מהרה נמשכת ואפילו מתגברת. ולמה לא בעצם? אפשר הרי להמשיך לזרוק, בסוף משהו אולי יידבק, ואם לא, לא נורא. אלא שבניגוד להמלצה מוטעית של יועצים ״מהיציע״, להחלטה שגויה של צוות המומחים עלולות להיות השלכות בצורת תמותה גבוהה ומערכת בריאות ממוטטת.

קל להתבלבל מנראטיבים שמבוססים על דיסאינפורמציה ולחשוב שהכל שקר והגזמות, כל עוד לא מודעים לכך שה״עובדות״ המובאות חלקיות, מטעות או אינן נכונות, ושהממצאים בפועל סותרים את הדברים הנטענים. זה בעיקר משכנע כשהדובר אומר דברים שכולנו (גם אני!) כל כך רוצים לשמוע: שסתם עושים עניין, שהכל מניפולציות ושאפשר לחזור לחיים הרגילים והאהובים שלנו אם רק נפתח את העיניים.

אבל מה שקורה כשמקשיבים לדיסאינפורמציה כזו הוא שהאמון שלנו בגורמי המדע והמידע נסדק. וזה הרסני.

חוסר אמון בפוליטיקאים זה בריא מאד, ולפקפק במה ששומעים בערוצי התקשורת מכורי הרייטינג זה חיוני, אבל לפני שאנחנו מפקפקים בגורמים המקצועיים כדאי שתהיה לנו סיבה טובה. בהחלט גם שם יש אינטרסים, כוח, כסף ולא חסר בוחשים בקלחת. אבל יש גם מנגנוני בקרה ויש אנשים שעושים עבודת קודש. צריך לבדוק היטב לפני שמתמסרים לנראטיבים מערערים.

למרות הרצון העז בחדשות טובות, דיסאינפורמציה והטיות לא יעזרו לאף אחד להגיע למקום טוב יותר (אולי פרט מאשר לסוכני הדיסאינפורמציה עצמם, שאומרים מה שרבים רוצים לשמוע ונהנים מתשומת לב רבה ומתחושת חשיבות). מי שייפגע באופן הקשה ביותר בסופו של דבר הם אותן אוכלוסיות סיכון הזקוקות לעזרתנו כדי לא להיקלע לתחלואה קשה ולתמותה אפשרית.


עדכון:

אחרי תגובות ושאלות רבות בעקבות הפוסט המקורי (בפייסבוק), הוספתי הבהרות לשתי נקודות שהרגשתי שלא הובהרו מספיק פה למעלה. אפשר לקרוא אותן פה .


5 Comments

מאיר פרומקין · October 7, 2020 at 4:49 am

אין מה לעשות. הרחבת הפלטפורמות לתקשורת המונים הפכה למופע של שפע שרלטנים בעלי דעה מגונה בעניינים שאינם בקיאים בהם. יוצא מכך שאתה כותב דברים מעניינים מדם ליבך, אני היחיד שמגיב, ועולם השוטים מתנהל בהתנצחויות דעתניות על כלום. רציתם קידמה? זה מה קיבלנו. וזה רק ילך ויחמיר, כי טיפש מגדל טיפש והאנטרופיה עולה.

Kulu Orr · October 8, 2020 at 10:24 pm

מעניין שאתה כותב את זה!
בדיוק ניהלתי כמה דיונים מעניינים עם חברים אודות השאלה האם הרשתות החברתיות והדמוקרטיזציה של המידע טובה או רעה מבחינת הנגישות למידע אמין.
מאחר וקראתי כמה מאמרים מרתקים שניתחו את השאלה הזו בכלים עוצמתיים מאד, שאפשריים רק בעידן הזה של רשתות חברתיות מצד אחד (שמאפשרות גישה לכמות בדיונית של נתונים) וכלי למידת מכונה מצד שני (שמאפשרים ניתוח של אותם נתונים), בקרוב אכתוב על זה פוסט שאני מקווה שיכבד את הנושא המאד מכובד הזה.
זו שאלה גדולה ועצומה, אחת השאלות הגדולות של העידן הזה, כי אנחנו באמת הולכים ומתפצלים לתתי-תרבויות שההסכמה שלהן על מהי המציאות בעצם כבר לא ברורוה.

איריס · October 11, 2020 at 2:30 am

מרתק! כתוב בצורה ברורה ועניינית.
להמלצות שלך הייתי מוסיפה ליצירת אמון הציבור, התייחסות ל”אבות”. כלומר- נציג ציבור שהפר את ההנחיות חייב לכל הפחות להיקנס, אם לא להיות מפוטר. כשאין דוגמא אישית להתנהלות עם ההנחיות, אי אפשר לצפות לציות של העם.
דבר שני, התייחסות ל”אמהות”: לא סרטון של פיזור התעטשות על ידי ראש הממשלה, אלא הבאת המומחים למדיה. ואם כבר ממשלה, אז עדיף כמו ראשת ממשלת ניו זילנד בפיג’מה בתקשורת פתוחה עם העם ולא מסרים לקונים שמונחתים אל העם (כמו בדוגמא שכתבת עם הסבר הרחצה האסורה. זה הסבר קצר וברור שחבל שלא נשמע בעת מתן הנחייה).

עמית · April 20, 2021 at 9:14 pm

האם לידיעתך נעשה ניסוי כלשהו, איפשהו בעולם, להידרוקסיכלורוקווין, כפי שהוערך שהוא יעבוד (בשלב ראשוני, בשילוב עם אבץ ואנטיביוטיקה)? כל הניסויים שמצאתי, השתמשו בו לבד, בשלב מאוחר מדי.

Kulu Orr · April 24, 2021 at 10:47 pm

שלום עמית,
אני חייב להודות שהופתעתי מהשאלה. והלקח שלי מסיפור הHCQ הפוך בתכלית.
למיטב ידיעתי לא הוערך שהידרוקסיכלורוקווין יעבוד כפי שציינת. כל המעשייה הזו היא תולדה מאוחרת של הזזת שערים.
מדובר על תרופה שנמצאה להיות חסרת ערך בכל ניסוי רציני בו נערכה ביקורת וסמיות כראוי.
האנשים שערכו את הניסויים הללו (כמו SOLIDARITY וכמו RECOVERY) הם מהמומחים הגדולים ביותר בעולם בתחום התרופות והייתי סומך על שיקול הדעת וחוות הדעת שלהם מעט יותר מאשר על אתרים קונספירטיביים המנסים לקדם את ״תרופת הפלא שמתעקשים לא לבדוק״.
לראייתי HCQ הוא סיפור אזהרה מפני הכניסה הלא בריאה של כוח לשדה הרפואה ושיקול הדעת המקצועי.
החל בדידייה ראול והמחקר המחריד מבחינה מתודולוגית שלו ב-36 אנשים, ללא סמיות וללא ביקורת (וכפי שהסתבר – ללא אתיקה וכולל הצגה מסולפת של תוצאות, ועל כך גם נפתחו נגדו הליכים –
https://www.leparisien.fr/societe/sante/le-professeur-didier-raoult-poursuivi-par-l-ordre-des-medecins-12-11-2020-8407949.php)
והמשך במדען הדגול דונאלד טראמפ שמיהר לרטווט את תוצאות המחקר של ראול והתניע את מחול השדים סביב זה, בניגוד לדעות אנשי המקצוע הבכירים סביבו.
חבל כל כך שסיפור כזה, שהנמשל שלו כל כך ברור ומובהק, לפחות בעיני (וקראתי על זה לא מעט, לפחות את כל המחקרים הרלוונטיים וגם פרשנויות רבות), עדיין משמש בטעות לנמשל ההפוך, לפיו אין לסמוך על אנשי המקצוע שלא עושים את מלאכתם נאמנה ונמנעים מלבדוק פיתרון נהדר שנמצא בהישג יד.
לטעמי כדאי ללמוד מהסיפור הזה לסמוך מעט יותר על שיקול הדעת של הדרג המקצועי וקצת פחות על אנשים שטוענים שבידיהם פיתרון שכולם טיפשים מכדי לראות.
יש גם עוד כמה נמשלים, בעיקר סביב פרשת Surgisphere המדהימה ורכבת ההרים עם המחקרים שנעצרו והמשיכו בגללה, אבל זה כבר שייך לקטגוריה אחרת.

Comments are closed.