לקחתי כחצי שנה של הפסקה מכתיבה גם פה בבלוג, גם משיחה מקומית וגם ממכון דוידסון. הייתי עסוק בדברים אחרים, אבל בין לבין בכל זאת כתבתי מדי פעם, בדרך כלל כמענה לסקרנים ששלחו שאלות לדוידסון. אעלה לכאן בהדרגה חלק מהתשובות. הן לא בהיקף שהייתי רוצה שתהיינה, מאחר ולרוב תקתקתי אותן בטלפון בתור לדואר או לטיסה שמתעכבת. מצד שני, נחמד לפעמים לא לצלול יותר מדי לעומק. הוספתי תמונות וסרטונים פה ושם, כדי שיהיה קצת צבע, ומעט הפניות למעוניינות להעמיק.
קדימה לשאלה הראשונה.
״קראתי פעם מאמר שסיפר על שני מדענים במאה ה-19 ששתו כוס של רעל ארסן בכנס רב משתתפים ולא הראו כל סימני הרעלה. לדבריהם במשך זמן רב הם הרגילו את גופם לכמויות הולכות וגדלות של ארסן ופיתחו סיבולת. אני לא מוצא את המאמר הזה, והייתי שמח לדעת מה האמת בכל הקשור להתרגלות של הגוף לרעלים״.
תודה, א״ק.
[א״ק הן ראשי התיבות האמיתיים של שמו ולא, לא מדובר ב״אולה קרבצ׳נקו״ וגם לא ב״אור קולו״…]
שלום א׳,
הסיפור שתיארת טוען לפיתוח עמידות לארסן (בעברית – זרניך), ולכן קשה להאמין שמדובר במאמר. סביר יותר שמדובר באחת מהאגדות האורבניות שאת המקור שלהן אפשר לאתר בספר “Strong Poison” מאת דורותי סיירס, קלאסיקה רבת-מכר משנת 1930. הספר מהווה מקור לאמונות לא מבוססות כבר כמעט מאה שנה, כנראה כי למרות שהוא מז׳אנר הבדיה (fiction), סגנון הכתיבה שלו מתחזה למדעי: הוא מאוד מפורט, מקפיד על נאמנות היסטורית, משלב פרטים קטנים נכונים רבים ונוטה להשתמש במילים מרובות הברות ומרשימות.
ציר מרכזי בעלילת הספר נסב על האופן בו אחת הדמויות הראשיות מפתחת סבילות לארסן על ידי חשיפה מבוקרת, מכוונת, לכמויות קטנות מהחומר לאורך זמן רב. באירוע המכונן של העלילה אותו טיפוס יושב לארוחה עם קורבנו, כאשר שניהם אוכלים יחד מאותם המאכלים אך בסוף הארוחה רק אחד מהם נותר בחיים. מוטיבים דומים מופיעים ביצירות רבות נוספות, בספרות ובקולנוע.
בפועל, בניגוד לאיוקיין, אי אפשר לפתח עמידות לארסניק על ידי חשיפה מבוקרת בגלל מנגנון הפעולה ההרסני שלו. ממש כפי שאי אפשר לפתח עמידות להרעלת עופרת או כספית למשל, או לארס של חלק מהנחשים. אפשר להבין את מקור הטעות, כי אכן יש מיני ארס ורעל שאליהם כן אפשר לפתח עמידות בתהליך המכונה ״מית׳רידאטיזם״ (Mithridatism). מקור המילה במלך מית׳רידאטיס מממלכת פונטוס (באזור הים השחור), שהוכתר במאה הראשונה לפנה״ס אחרי שאביו מת כתוצאה מהרעלה. מית׳רידאטיס עשה את המחקר שלו (לא ביוטיוב) והגיע למסקנה שאימו היתה זו שהרעילה את אביו, ושהוא כנראה הבא בתור. לכן הקפיד המלך לצרוך מדי יום תערובת של דגימות מרעלים שונים ומשונים בכדי לפתח עמידות.
טכניקת המית׳רידאטיזם אכן אפקטיבית עבור חלק מהרעלים, בעיקר אלה שהמערכת החיסונית יודעת להפיק עבורם נוגדנים. כך מפיקים למשל נסיוב נגד הכשת נחשים: משתמשים בחיות (בדרך כלל סוסים) שנחשפים למנות קטנות של ארס נחשים ועוברים מית׳רידאטיזם. בשלב הבא מפיקים מדמם סרום הכולל כמות גבוהה של נוגדנים, וכך אפשר לטפל באנשים שהוכשו.
אבל עבור רעלנים אחרים, כולל ארסן, אין אפשרות לפתח עמידות, וצריכה סדירה עלולה להוביל בדיוק לאפקט ההפוך: הצטברות של הרעלן בגוף, הרס הדרגתי של רקמות ומערכות ביולוגיות ולבסוף מוות. העובדה שארסן נצבר בגוף בהדרגה ולא מוביל לעמידות היא בדיוק מה שהוביל לפופולריות העצומה שלו הן בהיסטוריה והן בספרות. התכונה הזו, בשילוב היעדר טעם או ריח, מאפשרת להגניב אותו בהדרגה ולאורך תקופה למזון או למשקה של מי שפחות חפצים ביקרו, וכך לחסל אותו באנונימיות מיתממת תוך שבריאותו הולכת ומתרופפת כביכול מאליה. אלו התכונות שהקנו לארסן בתקופת הרנסאנס את הכינוי “The Poison of Kings and the King of Poisons”, והסיבה שבמאות ה-17 וה-18 הוא היה ידוע במערב אירופה כ”Poudre de Succession” (“אבקת ירושה” – הומור מורבידי של צרפתים).
הנגישות הגדולה של חומרי הגלם, קלות ההפקה והתכונות שהוזכרו הפכו את הארסן לנפוץ הרבה לפני הרנסאנס. יש לו היסטוריה תרבותית ורפואית עשירה, לטובה וגם לרעה, עוד מלפני הספירה. ברפואה הסינית הוא נמצא בשימוש כבר מעל 3,000 שנה, וגם היפוקרטס היווני, הידוע כ״אבי הרפואה״, כתב עליו בפירוט במאה הרביעית לפני הספירה. ארסן אכן מככב במדור הפלילים ההיסטורי, למשל אצל המשפחות הקיסריות ברומא, שהרעילו אחת את השניה ככל הנראה על ימין ועל שמאל (לטענת היסטוריונים ארסן היה החומר שסלל את דרכו של נירון לקיסרות על חשבון טיבריוס ואחרים הי״ד). מצד שני ארסן נודע גם כחומר מציל חיים, למשל הטיפול בסיפיליס באמצעות תרכובת שלו (ארספנמין). חלק מהשימושים המועילים עושים שימוש לטובה דווקא ברעילות, ומזכירים את אופן השימוש בכימותרפיה והקרנות: הם אמנם מזיקים לגוף, אבל מזיקים יותר לגורם הפתוגני.
אם רוצים להבין יותר על החומר הזה, אני ממליץ על הסקירה שבמאמר הזה. הוא כתוב בצורה מאוד נגישה, שוטפת ומרתקת בעיני. תוכל לקרוא שם למשל על הרגלן של יצאניות לונדון במאה ה-19 לשתות כמויות קטנות של ארסן, מה שהעניק להן את הלחיים האדמדמות שהיו אז באופנה. הרגל זה הפך אותן אולי לאטרקטיביות, אלא שלמרבה הצער האדמדמות המצודדת נבעה מהרס בלתי הפיך של נימיות דם (גם) בעור הפנים, אחד מהסימפטומים של הרעלת ארסן הדרגתית.
אם לסכם את התשובה לשאלתך, א׳, צריכה של ארסן בכמויות קטנות לאורך זמן תגרור אחת מהשתיים: אם הגוף יצליח לפנות את החומר המזיק לפני שייגרם יותר מדי נזק, תישאר בחיים, עם פגיעה בריאותית שהיקפה תלוי גם בכמות החומר שצרכת וגם ביעילו מערכת ניקוי הרעלים בגופך (זה משתנה מאדם לאדם); אם, לחלופין, הגוף לא יצליח לפנות את החומר לפני שיצטבר מספיק ממנו, ייגרם לך נזק קטלני. כך או כך, אין עמידות שאפשר לפתח לאורך החיים באמצעות חשיפה מבוקרת. מית׳רידאטיזם לארסן אינו בר השגה.
אנקדוטה לסיום:
מחקר מ 2015 גילה שלאורך מאות שנים של חשיפה, כן יכולה להתפתח אצל בני אדם עמידות גנטית לארסן, באופן אבולוציוני. צוות חוקרים משוודיה חקר את הקהילה המבודדת המתגוררת באנטוניו דה לוס קוברס שבהרי האנדים בארגנטינה. מי התהום שם מכילים כמויות החורגות פי 20 ויותר מעל התקן המותר לארסן, ואף על פי כן התושבים אינם מראים כל תסמיני הרעלה. מיפוי גנטי חשף גן ספציפי הייחודי לתושבי המקום ומשפר משמעותית את יכולת הגוף לטפל ולהרחיק את החומר. קהילות אחרות באזור, שלא פיתחו עמידות גנטית כזו, סובלים מאחוזים חריגים בגובהם של סוגי סרטן שונים המאפיינים חשיפה לארסן.
אולי אם הקיסר טיבריוס היה מאמץ לו איכשהו בנים מאנטוניוס דה לוס קוברס, היינו עשויים לקרוא בספרי ההיסטוריה על שרשרת קיסרים דרום אמריקאית בעלת שרידות מרשימה ברומא העתיקה.
בתמונה – תושבת אנטוניו דה לוס קוברס על רקע הכפר. מית׳ראדיטיס היה מת.
בונוס:
במקביל להעלאה לבלוג, פרסמתי את הרשומה גם כפוסט בפייסבוק, ואחת התגובות העלתה את נושא הצפרדעים הרעילות של דרום אמריקה. הרחבתי שם מעט, ונראה מתאים להעתיק גם לכאן כי אלו צפרדעים מרתקות:
- יש מאות סוגים של צפרדעים רעילות באזורים הטרופיים של דרום ומרכז אמריקה, חלקן עם צבעים מרהיבים, כאיתות מובהק לטורפים לא להתעסק איתן (תמונה למטה). הן מכונות על ידי הילידים Poison Dart Frogs, בגלל הנוהג למרוח את קצות החיצים ברעל שנלקח מצפרדעים כאלו. מעין נשק ביולוגי.
- צפרדע הקמבו מהאמזונס מככבת בטקסים שמאניים שהפכו אופנתיים במערב בשנים האחרונות. דווקא היא ספציפית נראית פשוטה וירוקה, דומה קצת לאילנית (תמונה למטה). הטקס מבוסס על הקאות אינטנסיביות, כי הרעלן שהקמבו פיתחה גורם לבחילות והקאות אינטנסיביות אצל רוב הטורפים, כולל האדם, כדי שטורף שבלע אותה (בלי ללעוס, יש לקוות) יפלוט אותה חזרה החוצה. עד כה, נראה שהממצאים המדעיים לא תומכים מחקרית בעניין הריפוי, ניקוי הרעלים וכו׳.
- האופן בו הן הצפרדעים הללו הופכות את עצמן לרעילות הוא ככל הנראה באמצעות הפקת הרעל מחיות שהן טורפות, בעיקר פרוקי רגליים. הן ממצות אלקלואידים חזקים במיוחד מנמלי אש, טרמיטים ונדלים. כאשר מגדלים אותן בשבי ונותנים להן דיאטה שלא כוללת את החיות האלה הרעילות שלהן מאד יורדת. בנוסף, כאשר חלק מהצפרדעים הללו מטילות ביצים, מניחות לידן שורות של ביצים לא מופרות עליהן הן מורחות את אותן אלקלואידים. כשהראשנים בוקעים, הם אוכלים את הביצים הרעילות הלא מופרות וכך הופכים לרעילים בעצמם כבר מגיל אפס.
- אחד מזני ה Dart Frogs שחיות בקולומביה, צפרדע החץ הזהובה (תמונה למטה), היא אחת החיות הארסיות בעולם. די בחומר מזהובה אחת קטנה וחמודה, שאורכה רק 5 ס״מ, כדי להרוג פיל (לא כמטפורה, פיל פיל), או לחלופין 20 אנשים בוגרים או 10,000 עכברים. נראה כמו ההגדרה המילולית של overkill, אבל אולי יש סיטואציות בהן על הצפרדע הזו להתמודד עם 10,000 עכברים. לא שופט
- מצפרדע אחרת הפיקו משכך כאבים בשם אפיבטידין, שבניסויים קליניים על חיות הספיקו 2.5 מיליוניות הגרם ממנו כדי לייצר את אותו האפקט שמקבלים מ 10 אלפיות הגרם של מורפיום. משמע שהוא פוטנטי ממורפיום פי 4,000. הוא גם לא אופיואידי ולכן לא ממכר (לפחות לא במסלול הידוע של אופיואידים) והעריכו שיש לו הרבה פוטנציאל. למרבה הצער כל הניסויים בחיות נכשלו בכלל רעילות יתר והפיתוח הופסק. נסיון שני, עם נגזרת פחות רעילה שלו בשם טבניקלין, הגיעה חברת Abbott אפילו עד ניסוי שלב 2 (בבני אדם), אבל בסופו של דבר גם הפיתוח של טבניקלין הופסק עקב ריבוי תופעות לוואי וסימפטומי רעילות. מה לעשות, הצפרדעים האלה פשוט מגזימות.