דיסוננס קוגניטיבי – קווים לדמותו

ביום שישי, 17.9.21 הייתה תקרית אלימה בין פעילי מחאה ובין חיילי צה״ל בדרום הר חברון. סרטונים שפורסמו מהתקרית הראו אלימות מופעלת מצד החיילים על הפעילים. בתגובה ביצע פיקוד מרכז תחקיר מהיר וקבע: ״הכוח הצבאי הותקף באלימות על ידי מספר מפגינים, אשר ניסו לעורר פרובוקציה במטרה לחבל בפעילות הכוח. המפגינים החלו לחסום את ציר הכניסה למאחז, וניסו לתקוף את החיילים״. הפעילים לעומת זאת טענו שהחיילים נקטו באלימות ללא כל הצדקה, ושלא היו לא חסימת צירים ולא התגרות משום סוג.

תמונות מדרום הר חברון, 19.9.21

כותרות העיתונים התאימו ברובן לגרסה הצה״לית, למשל בישראל היום:

״סרטון ערוך מתעד קצין צה”ל דוחף באלימות מפגין שמאל. לפי גרסת הצבא, המפגינים החלו לחסום את ציר הכניסה ליישוב אביגיל וניסו לתקוף את החיילים״.

או בערוץ 7: ״מפגיני שמאל חסמו אתמול את ציר הכניסה ליישוב אביגיל וניסו לתקוף פיזית חיילים.״

כותרת ״ישראל היום״ מתאריך 18.9.21

איך אפשר לפשר בין מסקנות התחקיר הצבאי ובין טענות הפעילים? האם מדובר באנרכיסטים שבאו לחפש צרות וקיבלו את המגיע להם? איזו  סיבה הייתה בכלל לפעילים להיות שם מלבד, כטענת התחקיר, הרצון להפריע לחיילים בשעת מילוי תפקידם? האם הסרטונים המראים אלימות מצד החיילים ערוכים באופן מגמתי, ומה הם מסתירים?

העובדות המוסכמות ומלחמת הגרסאות

ראשית, העובדות המוסכמות על כל הצדדים.

ביום שישי, 17.9.21 יצאה קבוצת פעילים בצעדה שנועדה ללוות את הובלתה של מיכלית מים קטנה אל משפחת חמאמדה, אחת המשפחות באל מופאגרה באזור דרום הר חברון הנמצא כולו בשטח C, כלומר תחת אחריות מלאה של ישראל. עברו 22 שנה מאז ההחלטה להגדיר את השטח כ״שטח אש 918״ (בג״צ 517/00 וכן בג״צ 413/13 ואחרים), ובכל פרק זמן זה לא מתירה ישראל לתושבים הפלסטינים להניח קוי מים, הורסת תשתיות מים המוקמות על ידם ומתירה להם לקנות מים יקרים במכליות בלבד, ורק בימי שני עד וחמישי. לעומתם היהודים המתגוררים במאחז אביגיל הצמוד, הגולש גם הוא אל תוך שטח אש 918, מקבלים לבתיהם מים בצנרת שהוקמה עבורם על ידי הרשויות בישראל.

הפעילים החזיקו שלטים, תופפו ושרו בעודם מלווים את העוקב בדרכו למשפחת חמאמדה, כאשר קבוצה גדולה של חיילים הופיעה ועצרה את הצועדים. האירוע הסתיים בפציעה ואשפוז של לפחות שלושה מהפעילים. בנוסף עוכבו ששה מהם, אזוקים ועם עיניים מכוסות למשך שעתיים בשטח, עוד שלוש שעות ברכב צבאי ועוד שלוש שעות במבנה תחנת המשטרה בחברון עד ששוחררו בשעה 19:00 ללא שעברו כל חקירה, ללא שהואשמו בדבר וללא תנאים מגבילים. בינתיים הגיעה קבוצה של מתנחלים, ניגשו לטרקטור שגרר את מיכל המים, איימו על הנהג והכריחו אותו להסתובב עם המיכלית ולשוב כלעומת שבא.

תוך כדי האירוע החלו להופיע ברשתות החברתיות, ומאוחר יותר בתקשורת, סרטונים ותמונות המראים אלימות קשה מצד החיילים. הנה דוגמה לאחד הסרטונים שזכו לתפוצה, בו רב סרן משה מאור דוחף בעוצמה את אלי זיו בן ה-66, במורד מדרון סלעי.

זיו פונה לבית החולים איכילוב עם צלעות שבורות ופגיעה בארובת העין, והוא עדיין מאושפז, בהמתנה לניתוח בעינו.

שני פעילים נוספים נזקקו לטיפול בבית החולים עקב כוויות ופציעות מפגיעת רימוני גז בכינון ישיר.

צילום: גילי צמחוני, 17.9.21

בשלב זה מתפצלות גרסאות הצדדים. דובר צה״ל הודיע למחרת היום: “אתמול (שישי) התקיימה הפגנה אלימה סמוך לישוב ׳אביגיל׳ במרחב החטיבה המרחבית ׳יהודה׳. מבדיקה ראשונית עולה כי המפגינים החלו לחסום את ציר הכניסה ליישוב, ניסו לתקוף פיזית את החיילים, קיללו ואיימו ואף נשכבו על גלגלי כלי הרכב הצבאיים”. הפעילים לעומת זאת הכחישו זאת מכל וכל, או כפי שאמר בראיון בגל״צ ד״ר אבנר וישניצר, אחד הצועדים: ״קשה למצוא אפילו שתי מילים בהודעת דובר צה״ל שאינן שקר״.

הצעדה צולמה והועברה כולה בשידור חי בפייסבוק-לייב, ובנוסף צילמו רוב משתתפיה את ההתרחשות במכשירים הניידים שלהם, כך שיש לא מעט חומר מצולם, זמין ולא ערוך מזוויות שונות. איך פוגשות הגרסאות השונות את המציאות המתועדת? מה בעצם חיפשו שם הפעילים הללו?

לא מסובך להגיע לתשובות, כי האירוע כולו תועד באופן מקיף.

מה קרה בגב ההר

על פי דובר צה״ל הפעילים ״ניסו לתקוף פיזית את החיילים, קיללו ואיימו ואף נשכבו על גלגלי כלי הרכב הצבאיים”, אבל צפיה  בחומר המצולם מביאה למסקנה ההפוכה. הדובר גם לא שיחרר צילומים מהמצלמות בהן היו מצויידים חלק מהחיילים, או כל חומר אחר התומך בטענה. מי שמוכנים לשעות לעצתו של הרמב״ם ולהסתכן בדיסוננס קוגניטיבי, מוזמנים לצפות בצעדה ובתקרית כולה ולחפש אלימות או פרובוקציה כלשהי מצד הפעילים. מהתיעוד הרציף ניכר שהאלימות כולה מופעלת באופן חד סטרי על ידי החיילים. 

באשר לטענת צה״ל אודות ״חסימת ציר הכניסה ליישוב״, גם כאן אין הלימה לתיעוד. רכבים נראים חולפים בכביש ללא הפרעה, למשל בדקה 3:02 כאן, וממילא לכל אורך האירוע הפעילים נראים צועדים בעיקר לצד הכביש ולא עליו. חוסר ההתאמה בין גרסת צה״ל ובין ההתרחשות בשטח גרר סיטואציות אבסורדיות. בקטע הקצר הבא למשל, שגם שודר בערוץ N12, ניגש חייל לאדם מבוגר שעומד בצד, כלל לא על הכביש, ואומר לו ״לזוז בבקשה! לזוז בבקשה! אתה והחברים שלך חוסמים לי את הצירים״. האדם מבולבל בעליל, מסתכל למטה ולצדדים ושואל בפליאה ״חוסמים את הצירים?״ והחייל מצביע הצידה לכיוון הכביש ששניהם לא עליו, ואומר (אולי בניסיון לשכנע את עצמו) ״כן, אתה לא רואה שיש פה ציר?״. בתגובה האדם מצביע בתימהון לאדמה עליה הם עומדים וניכר שהוא לא מבין מה החייל בעצם רוצה. קריין החדשות מצטרף בנקודה זו גם הוא למחזה האבסורד של הנרטיב הצה״לי, ומוסיף בדרמטיות – ״החיילים מבקשים פעם אחר פעם, אך פעילי השמאל מסרבים לפנות״. אם רק לא היה תיעוד וידאו, חייו של דובר צה״ל היו וודאי פשוטים יותר.

צילום: נגה קליסקי

התגובה ברשתות

מהתיעוד לא מובן על מי החיילים מגנים בסיטואציה, אך ברור את מי הם תוקפים. הצועדים לא היו מעוניינים בעימות, לא עם חיילים ולא עם מתנחלים, ואכן כאשר החלו בצעדה אלו גם אלו אכן לא היו שם. הגעתו של הכוח הצה״לי לא כוונה לפתור קונפליקט או למנוע אלימות כלשהי כי אם ההיפך, לייצר אותם מול קבוצת אנשים לא אלימה המובילה מים למשפחות חסרות אמצעים, המתגוררות באזור מדברי ומנותקות מכל מקור מים. כאן יש לנו כצופים בעיה.

בפסיכולוגיה ידוע מצב המכונה ״דיסוננס קוגניטיבי״, אליו נקלע אדם כאשר יש קונפליקט בין המציאות לבין אמונה שהוא מחזיק בה או דימוי שיש לו על עצמו. אם למשל אני אוהב את מדינת ישראל, מעריך את התפקיד הקריטי שיש לצה״ל בשמירה עליה ורוצה להאמין שאני מוסרי, יהיה לי קשה לקבל מצב בו העובדות מצביעות על כך שהמדינה, משמע אני, מבצעת עוולות. פתרון נפוץ לדיסוננס קוגניטיבי הוא הכחשה: דחיית כל טענה שנוגדת את אמונתי כ״פייק ניוז״, אפילו אם היא מבוססת בראיות ברורות, ולעומת זאת להשתכנע גם מהסברים דחוקים וקלושים כל עוד הם מאפשרים להמשיך ולשמר את האמונה בצדקת הדרך.

החיילים פועלים בשמנו, ממומנים באמצעות כספי המיסים שלנו ומייצגים אותנו. אף אחד לא רוצה להרגיש רע עם עצמו או עם מה שמייצג אותו בעולם, ולא קל להתמודד עם הפער שתיעוד כזה, ושקרים כה גסים המנסים לתרץ אותו, יוצרים מול התפיסה שלנו את עצמנו ואת מוסריותנו כאזרחי המדינה. קושי זה ניכר אצל מגיבים רבים על הסרטונים והפוסטים שהציגו את ההתרחשות במקום. בחינת חמש מהטענות שחזרו על עצמן מראה עד כמה קשה להתמודד עם המציאות שאנחנו, כישראלים, יצרנו וממשיכים לייצר. מענה על הטענות האלה, בהתבסס על התיעוד הזמין, עשוי אולי לעזור להבהיר את התמונה עבור מי שמוכן להישיר אליה את מבטו.

הטענות הנפוצות ביותר היו:

1. הסרטון ערוך במגמתיות, מה קרה לפני שהוא מתחיל?
   
   
2. מדובר באנרכיסטים שמאלנים שרק רוצים אלימות.
   
   
3. צה״ל השתמש בנשק לפיזור הפגנות כדי לפזר הפגנה. לא ברורה הבעיה פה.
   
   
4. מה בכלל הפעילים האלה עשו שם? חיפשו צרות ומצאו.
   
   
5. שיגידו תודה, כי רק בזכות שצה״ל הוא צבא מוסרי הם יצאו בזול.

1. ״הסרטון הקצר ערוך במגמתיות, מה היה קודם?״

התגובה הנפוצה ביותר על הסרטון הקשה של רס״ן מאור ואלי זיו הייתה – ״הסרטון ערוך״. אלו גם היו שתי המילים הראשונות בכותרת של ישראל היום שהתייחסה לאירוע.

טענת ״הסרטון ערוך במגמתיות״ מגיעה פעמים רבות למחוזות האבסורד, שהרי היא קו ההגנה הפסיכולוגי האחרון בפני מראות שקשה לעכל, שאין רצון לעכל. זכורות למשל התגובות הרבות ברשתות החברתיות לסרטון בו ילד פלסטיני מבועת זועק ובוכה בזמן ששני חיילי צה״ל רעולי פנים, ממוגנים וחמושים מכף רגל ועד ראש מקיפים אותו, הראשון אוחז בו, בעוד השני אוחז בכלב תקיפה שנשך את הילד וקורע את מכנסיו. ״אבל מה היה קודם?!״ הזדעקו התגובות. קשה להבין איך מי שצופה בסרטונים כזה יכול לחשוב ש״מה שהיה קודם״ עשוי להיות רלוונטי, בלי קשר לדעתו על ארץ ישראל השלמה וזכותנו או לא על נחלת אבות. מה למשל יכול להצדיק חייל חמוש וממוגן, מוקף בשישה חיילים כמוהו, שדוחף בפראות איש בן 66 במורד מדרון מסולע? מה בעצם אמורה להסתיר אותה עריכה נטענת של הסרטון, ומה גרם לקצין לחוש כה מאוים עד שמצא לנכון לדחוף בכל כוחו מישהו שיכול היה להיות סבא שלו, מגבו, אל התרסקות בלתי נמנעת שהובילה אל חדר הניתוח?

אבל מאחר והשולפים את טיעון ״הסרטון הערוך״ סבורים שכנראה מר זיו אכן היווה איום על הקצין, או לכל הפחות התגרה בו באופן בלתי נסבל, הנה אותו אירוע מזווית נוספת, עוד מלפני תחילתו, כולל האטת ההתרחשות כדי להקל את ההבנה: זיו עומד לבדו לצד הכביש, שתי ידיו מחזיקות את מצלמתו והוא אינו יוצר כל קשר עם החיילים, לא מתגרה בהם ולא מתקרב אליהם; הקצין הולך אליו ואף יורד מהכביש כדי למשוך אותו באלימות, מריץ אותו לרוחב הכביש ומשליך אותו במדרון. די פשוט בסך הכל.

זו גם לא הייתה תקלה רגעית מצד החיילים. לא קשה למצוא התנהגויות דומות בסרטון המתעד את הצעדה. הסרטון הקצר שכאן, למשל, מתעד את מיכאל טורקניץ בן ה-59 מותקף מגבו ומושלך באלימות לאדמה, למרות שהוא הולך הרחק מהכביש.

מדוע החיילים עשו ויעשו זאת? כי ידוע להם שלכל היותר, אפילו במקרה בו התקרית תתועד ויתחיל רעש, הם לכל היותר יינזפו, כפי שאכן היה במקרה של רס״ן מאור. ובמקרה בו לא יהיה תיעוד מוצלח? שגרה מפוהקת. דובר צה״ל יספק לנו גרסה בדיונית של המציאות שתעזור לנו לחוש מוסריים למרות מה שמבוצע בשמנו יום יום. בעידן של תיעוד וידאו זמין, קשה יותר להתמכר לסיפורי מעשיות ולאשליות עצמיות. קשה, אבל אפשרי. אלפי המגיבים, כותרות העיתונים וקרייני החדשות מראים שאין דבר העומד בפני הרצון. 

החידוש המסויים היחיד באירוע האחרון, וגם הוא כבר אינו חידוש גדול, הוא הלגיטימציה להפעלת אלימות לא מידתית מול מחאה לא אלימה גם כאשר הפעילים הם יהודים. מול פלסטינים זהו המצב המובן מאליו, ודו״חות המעקב של ״יש דין״ וארגונים אחרים מתעדים כבר שנים רבות היעדר כמעט מוחלט של ענישה לחיילים שביצעו פגיעות בגוף ורכוש מול מוחים לא אלימים ואף מול אנשים בלתי מעורבים כליל, ללא כל הצדקה מבצעית. הדו״חות כולם זמינים, צריך רק להסכים להישיר מבט אל המציאות כדי להבין מה אנו נדרשים לעשות כדי לתחזק את המצב שיצרנו, וכמה מוטיבציה צריכה להיות לנו להפסיק להיות הצד חזק שלכאורה הוא המרוויח מהסיטואציה.

2. ״אנרכיסטים שמאלנים שרק רוצים אלימות״

התמונה תהיה פשוטה אם רק נוכל לאפיין את הצועדים כאנרכיסטים. שוחרי מדון מקצועיים, שרק מחפשים אלימות וקונפליקט. אבל למרות שסרקתי את האתר ואת דף הפייסבוק של ארגון ״לוחמים לשלום״ שארגן את הצעדה, ולמרות שקראתי על הפעילים שהגיעו אליה בפועל, לא עלה בידי למצוא אנרכיסטים.

כן מצאתי אנשים כמו ד״ר אבנר וישניצר, אחד מהצועדים שעוכבו על ידי הכוח הצה״לי ל-8 שעות ללא הסבר או חקירה. חוקר בחוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית, ובעברו לוחם בסיירת מטכ״ל. או כמו תולי פלינט, כיום עובד סוציאלי ובעברו מג״ד, סגן אלוף קרבי שהיה בצעירותו מתנחל ואף מדריך בבית ספר שדה ״מעלה אפרים״ הממוקם בין שכם ליריחו. תמונתו של פלינט מהאירוע, בתנוחת ג׳ורג׳ פלויד, התפרסמה גם היא ברשתות החברתיות. 

חמישה חיילים עוצרים באלימות את תולי פלינט. מצפיה בסיטואציה זו (לקראת סוף הסרטון הזה), כמו ביתר התיעוד, ניכרת ההפעלה של כוח מופרז מול מחאה לא אלימה. מקור: לוחמים לשלום

חברי ארגון ״לוחמים לשלום״ הישראלים הם חיילים קרביים בעברם, חלקם בדרגות גבוהות, ששרתו בשטחים ונתנו שנים מחייהם לצה״ל מתוך אמונה בצדקת הדרך. גם מי שלא יסכים עם דרכם כפוליטית יתקשה להאשים אותם באנרכיזם או אפילו באי-אהבת ישראל, בהתחשב במחיר האישי שהם משלמים כדי לא לתת לה להמשיך ולהחליק למה שמבחינתם הוא תהום מוסרית של נישול ודיכוי.

3. ״צה״ל רק השתמש בנשק לפיזור הפגנות״

תגובה שחזרה על עצמה התייחסה לפציעות מרימוני הגז בכינון ישיר. ״שקרים גסים. זה הרי אסור וצה״ל לא עושים את זה״. זה אכן מדויק שהדבר אסור. נוהלי הפתיחה באש מחייבים את מי שיורה רימון גז לבצע ירי תוך מבט דרך הכוונות בלבד כדי לוודא שאיש לא נמצא בקו האש. אך האם זה לא מבוצע? הבדיקה של המקרים המעטים בהם היה גם תיעוד וידאו מלא תאפשר גם להעריך עד כמה הודעות דובר צה״ל עשויות להיות מקור אמין. 

באסם אבו-רחמה, למשל, נהרג בבילעין בחודש מרץ 2009 מפגיעה בחזה מרימון גז שנורה ממטול בעל טווח מוגדל. דובר צה״ל מיהר להוציא עוד באותו היום הודעה לפיה ״במהלך האירוע המדובר ניסו כמאה מפגינים להרוס את גדר ההפרדה וזרקו אבנים על כוחות הביטחון. הלוחמים השיבו בירי אמצעים לפיזור הפגנות. כל ירי של אמצעים לפיזור הפגנות נעשה על פי הוראות הביטחון. מטולי הרימונים משמשים רק לירי בכינון עקיף, כך שהנשק אינו מכוון ישירות למפגינים.״

אלא שעד מהרה צץ סרטון המתעד את ההפגנה והאירוע כולו, ומיד אחרי כן יותר אותרו שני סרטונים נוספים המתעדים את האירוע ואת הירי משלוש זוויות שונות. הסרטונים מראים כולם שאיש לא משליך אבנים או מנסה להרוס את הגדר, ושרימון הגז לעומת זאת נורה, פגע וגם הרג. צה״ל בתגובה פתח בתחקיר נמרץ כל כך שכעבור 4.5 שנים הייתה צריכה משפחתו של אבו רחמה לעתור לבג״צ כדי שיורה לפרקליטות הצבאית להסביר מדוע לא מתבצע דבר, למרות שהגישה חוות דעת מקצועיות של מומחים מהתחום המראות שהרימון נורה בכינון ישיר. בתגובה סגרה הפרקליטות את התיק ב-10.11.13, ללא כתב אישום ומסיבה של ״חוסר ראיות״. לא פחות ולא יותר. שלושה סרטונים מזוויות שונות של האירוע כנראה לא הספיקו.

במקרה נוסף שהיה ב 3.2.12, אזרחית צרפתייה הובהלה לבית חולים בירושלים במצב קשה לאחר שנפגעה בעורפה בנבי סלאח מרימון גז. דובר צה״ל הוציא עוד באותו היום את תגובתו: ״לוחם מג”ב ואזרחית צרפתייה נפצעו קל מאבנים שיודו לעברם על ידי תושבי הכפר תוך הפרת סדר אלימה נגד כוחות הביטחון. צוות רפואי של משמר הגבול הגיש לפצועה טיפול ראשוני ואף סייע בפינוייה”.

רק שלחוסר מזלה של הגרסה הצה״לית שוב הופיע תיעוד וידאו של האירוע. הסרטון קילקל את הסיפור המרגש על כוחות משמר הגבול הנחלצים לעזרת מי שנפגעה מאלימות תושבי הכפר. הוא מראה את הצרפתייה עומדת עם קבוצת מפגינים, שעומדים כולם בידיים ריקות וקוראים יחד ססמאות, מחאה לא-אלימה בהתגלמותה. החיילים לעומת זאת פותחים עליהם בירי ללא התראה או פרובוקציה. הקבוצה מסתובבת ומנסה להימלט בבהלה לכיוון ההפוך, ורימון הגז הנורה בכינון ישיר נראה ניתז מעורפה של הצרפתייה. בעקבות הופעת הסרטון הוציא דובר צה״ל הודעה מתוקנת לפיה “על פי פרטים חדשים שהתווספו ייתכן והאזרחית הצרפתייה נפגעה מרימון גז. האירוע נמצא בתחקיר”. זה היה ב-4.2.12. אעדכן כאשר יפורסמו מסקנות התחקיר.

אפשר להמשיך כך עוד ועוד. בסרטון הזה למשל נראים עשרות מקרים של ירי כזה. למרות שצה״ל מכחיש ירי רימוני גז באופן זה, הנוהל נפוץ כל כך שיש סרטונים בהם אפילו הצלם עצמו נפגע מירי כזה. החיים היו יכולים קלים יותר אם אפשר היה להאמין לגרסאות דובר צה״ל, לטוהר הנשק ולמוסריות הצה״לית. מצלמות הווידאו מקשות על כך.

4. ״מה הם בכלל עשו שם? חיפשו צרות ומצאו״

מה עשו שם הצועדים היא אכן שאלת מפתח. גם הפעילים שנפגעו חזרו ואמרו בראיונות שלא הם הסיפור, אלא המשפחות והקהילות הפלסטיניות החיות במקום ושבגללם הגיעו. 1,300 האנשים שישראל מנסה להרחיק ולגרש מהשטח בכל דרך אפשרית בעודה מעודדת, תומכת ומספקת תשתיות למאחזים היהודיים הלא חוקיים הנמצאים בצמוד, ושהוקמו מאוחר הרבה יותר. המטרה המוצהרת כמופיע בתגובות המדינה לעתירות שהוגשו לבג״צים, היא הרחקת תושבי המקום מבתיהם ואדמתם בשטח C, החוצה לכפר יטא שבשטח A, בשליטת הרשות הפלסטינית.

קהילות דרום הר חברון הוגדרו על ידי ישראל ״מאחזים לא חוקיים״, למרות שהרועים, החקלאים ובני משפחותיהם המתגוררים שם מזה דורות מתועדים בספרים כמו “מדבר יהודה” משנת 1931, של הגיאוגרף נתן שלם המספר על 8 ישובים הקיימים עד היום, ואפילו בפרסומים של משרד הביטחון כמו מחקרו של יעקב חבקוק ״חיים במערות הר חברון״, משנת 1985. בסוף 1999 גירשה המדינה 700 תושבים מ-12 כפרים, לאחר שהכריזה על 33,000 דונם בדרום הר חברון כ״שטח אש 918״. מי שחיו באותם ישובים עתרו לבג״צ מספר פעמים (בג״צ 517/00 וכן 1199/00, 805/05, 5901/12 ועוד), וכבר מעל 20 שנה שמעמדם מוקפא בצווי ביניים של בית המשפט. כך נתונים מעל אלף תושבים אל מול צווי גירוש שמוקפאים זמנית בצווי ביניים ואין לדעת מתי יופעלו.

צווי הביניים לא מאפשרים לצבא להרוס מבנים קיימים, מעבר לאלו שהרס עד לדיון הראשון בבג״צ, אך גם על התושבים נאסר לעשות כל פעולה כגון חיבור בתיהם למים, בניית מחסה לחיות המשק או אפילו חפירת בור. כך כבר מעל 20 שנה. מצב בלתי אפשרי זה היה במהלך השנים העילה להריסות רבות של בתים, טראסות חקלאיות, בורות מים, גנרטורים, פאנלים סולריים, מחסות לבעלי חיים, החרמת רכוש ועוד. אפשר להבין את ממדי ההרס בכך שהצבא הרס את בתיהם של התושבים, ואז את הפחונים הזמניים, ואז החרים את האוהלים שבאו במקומם כל כך הרבה פעמים, עד שהצלב האדום הודיע שיפסיק לתרום אוהלים.

שורה ארוכה של משפטנים הגישה מכתבים לשרת המשפטים, ליועץ המשפטי לממשלה ולפרקליט המדינה, כנספח לחוות דעת משפטית המבהירה את חוסר החוקיות שבמהלך הנוגד את אמנת ז׳נבה (סעיף 49) ואת החוק הבינלאומי, אך ללא הועיל. 

המנהל האזרחי מחרים אחד מעשרות תאי השירותים שנתרמו והוחרמו כולם באל-רכיז, דרום הר חברון. צילום: יובל אברהם, 27.1.21

ההתנהלות מול האוכלוסייה הפלסטינית עומדת בניגוד חד למאמצי המדינה להסדרת בתי המתנחלים היהודים שפלשו במהלך 20 השנים האחרונות לאדמות הצמודות. כל המאחזים שהוקמו, כגון חוות מעון, מצפה יאיר, סוסיא צפון-מערב, נוף נשר, עשהאל, אביגיל (שבסמוך לה התרחשה התקרית האחרונה) ועוד, הוקמו כולם בניגוד לחוק וללא היתרים. אך למרות צווי הריסה רבים שהוציא להם המנהל האזרחי הם חוברו במהלך השנים לחשמל ולמים, נסללו כבישים והבניה נמשכה בהם במרץ.

בשנת 2005 התבקשה ועדה בראשות עו״ד טליה ששון להכין עבור ראש הממשלה דאז אריאל שרון דו״ח בנושא המאחזים. מתוך פרק הסיכום:

״הפרת החוק הפכה ממוסדת ומוסדית ובוצעה על ידי רשויות מדינה, רשויות ציבוריות, מועצות אזוריות ומתנחלים, הכל תוך הצגת מראית עין כאילו יש כאן מערכת מוסדית מסודרת הפועלת כחוק […] המסר היה שמדובר במעשה ציוני ולכן יפה לו העלמת עין, הקריצה והמוסר הכפול״. המלצת הועדה: נקיטת הליכים משפטיים.

מאז דו״ח ששון לא רק שהוקמו מאחזים נוספים והורחבו מאד הקיימים, אלא שבדו״ח המאחזים השני, ב-2012, המליצה הועדה בראשות אדמונד לוי ״להכשיר את כל המאחזים גם בלי החלטת ממשלה רטרואקטיבית״, ואף הובילה לנסיונות לחוקק את ״חוק הסדרת ההתיישבות ביו״ש״ לפיו יאושרו אוטומטית אפילו מבנים שנבנו במלואם על קרקע פלסטינית בבעלות פרטית מוכחת. לא בכדי זכה חוק זה לכינוי ״חוק הגזל״. החקיקה הוקפאה לבסוף בגלל ההפרה הבוטה (מדי) של הדין הבינלאומי וזכויות הקניין. ראש ממשלת ישראל, שתמך בחוק ואף דאג להעברתו בקריאה שנייה ושלישית בכנסת, נרתע כאשר היועצים המשפטיים הסבירו שהפרה כה בוטה של סעיף 43 לתקנות האג עלולה לחשוף את חברי הממשלה להליכים בבית הדין הפלילי הבינלאומי. מכל מקום, לא היה הכרח לחוקק חוקים חדשים כאשר אפשר להמשיך תוך הפרת החוקים הישנים.

על הנייר צייתו המדינה ומוסדותיה ללשון החוק. באביגיל הוציא המנהל האזרחי צווי הפסקת עבודה כבר בשנת 2002, כאשר היו במקום אוטובוס וקרוואנים בלבד. ובהסכמי ״מפת הדרכים״ ב-2003 התחייב ראש הממשלה שרון לנשיא ארה״ב בוש לפנות 26 מאחזים לא חוקיים, ביניהם אביגיל. אלא שלמרות הכותרות אז בעיתונים על ״פינוי בתוך מספר ימים״, בפועל לא היה כמובן כל פינוי כי אם ההיפך הגמור: העברה של תקציבי עתק, הנחת צנרת מים, הקמת תשתיות חשמל וביוב, סלילת כביש גישה והקמת שכונת וילות. במפת אביגיל משנת 2019 מציינת כל נקודה אדומה צו הריסה של המנהל האזרחי. מספרו הסידורי של כל צו מצוין לידו. חלק מהבתים גולש אפילו לשטח אש 918 המפורסם. כולם נבנו הרבה אחרי שמשרד הביטחון הודיע חד משמעית לבג״צ – ״לא תתאפשר שהיית קבע בשטח אש 918״ (תגובת המדינה מיולי 2012). לא תתאפשר? תלוי בזהות המתגורר. קשה להאשים את מי שרואים במתרחש בדרום הר חברון פינוי על בסיס אתני.

מאחז אביגיל. כל נקודה אדומה היא צו הריסה של המנהל האזרחי, כולל מספרו הסידורי. אף אחד מהצווים לא יושם.

מים ואדמה

צורך מרכזי של תושבי האזור המדברי של דרום הר חברון היא מים. מאחר ומדובר בשטח C, ישראל היא המחליטה הבלעדית על המתרחש, ומצוקה פלסטינית היא מנוף לחץ יעיל כדי לקדם את דחיקתם החוצה מהשטח. המדינה לא מאפשרת הנחת צנרת, בורות מים שהתושבים חופרים כדי לאגור מי גשמים נסתמים על ידי המנהל האזרחי, ורכישת מים במכליות מותרת רק בימים מסוימים בשבוע. דו״ח מיוחד של האו״ם מפרט גם את פרקטיקת השתלטות המאחזים השונים, באמצעים אלימים, על המעיינות ששימשו את הפלסטינים עד לכיבוש השטח. מאחז אביגיל ספציפית התפשט עד שסיפח לשטחו את עין אל ביד׳ה, המסומן באיור בכחול. הגישה אליו ואל השטחים סביבו אינה אפשרית עוד לפלסטינים. 

נושא המים כרוך אם כן במאמץ הישראלי לפנות את השטח מתושביו לטובת הצבא והמתיישבים היהודים. לא סתם נשאו הצועדים שלטים עם ססמאות כמו ״ייבוש = גירוש״ או ״Drying Out = Driving Out״. אלו אכן המשוואות שנראה שישראל מתווה. מה שהצועדים רצו להשיג, מעבר לצעד ההומניטרי של הבאת מים לאנשים צמאים באזור מדברי, היא הפניית תשומת הלב הציבורית לאופן בו ישראל מנסה לפנות את התושבים הפלסטיניים מהשטח בכל דרך אפשרית, בעודה מעודדת ומגדילה את הישובים היהודיים. 

צילום: אילה שליו, 17.9.21

מאחזים יהודיים חדשים ממשיכים לצוץ בדרום הר חברון, על קרקע פלסטינית פרטית, וזוכים מיידית לחיבור חשמל ומים ולסלילת כביש גישה. פלסטינים המנסים להמשיך לעבד את האדמה או לגשת לבאר שחפרו זוכים במקרה הטוב לאיומים ובמקרה הפחות מוצלח לשבירת לסת באמצעות מוט ברזל. ב-19 לינואר השנה, למשל, נעקרו והושחתו מעל 100 שתילי זית בחלקות של שיעב אל-בטם שגובלות באביגיל מצפון מערב. תלונה הוגשה לתחנת המשטרה בקרית ארבע, כולל סרטונים שצולמו בטלפונים הניידים, אך לא נפתחו הליכים.

קשה לשער שקורבנות האלימות מופתעים מכך שמשטרת ש״י לא חוקרת את המקרים ושלא מוגשים כתבי אישום. דו״ח שניתח את נתוני המשטרה במשך 8 שנים הראה שכ-87% מהחקירות שעסקו בתקיפה פיזית של פלסטינים על ידי אזרחים ישראלים הסתיימו ללא הגשת כתבי אישום, וב-100% מהחקירות בתחום עבירות הרכוש לא הוגש כתב אישום, כולל במקרים בהם צורפו צילומים ותיעוד וידאו. חוסר התוחלת שרואים פלסטינים רבים בהגשת תלונה למשטרה צויינה בכל שלושת הדו”חות של ממשלת ישראל שעסקו באכיפת החוק בשטחים, דו”ח קרפ, דו”ח שמגר ודו”ח טליה ששון.

כל הרשויות הישראליות מצטרפות למתנחלים ומפעילות אלימות כלפי התושבים בנסיון לדחוק אותם החוצה מהשטח. ביום רביעי 9.6.21, למשל, ערם טרקטור D9 ערימות סלעים על הכביש הראשי המחבר את הכפרים באזור זה לזה ואל יטא, המרכז העירוני היחיד באזור. אחרי כן חרש הטרקטור את הכביש וכך ניתק את הכפרים משרותי הבריאות, החינוך ואספקה בסיסיים. אפילו רופא או רכב כיבוי לא יכולים עוד להגיע לכפרים. עמותת רגבים, מייסודו של חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ׳, היא זו שלטענתה יזמה את הרס הכביש והפעילה לחץ לביצועו.

צילום: מתוך עמוד הפייסבוק של עמותת רגבים

המשמעות המעשית של הסלמת היחס לפעילים היהודים היא הניסיון להרתיע אותם מלפעול שם. מחאות פלסטיניות עוברות מתחת לרדאר של התקשורת הישראלית, אפילו אם יש בהן הרוגים ופצועים (מישהו שמע למשל על מוחמד עלי חביסה בן ה-28, אבא לתינוקת בת 10 חודשים, שנורה למוות היום ביום שישי הזה, 24.9.21, במהלך הפגנה בעיירה ביתא נגד ההשתלטות של מאחז אביתר על אדמותיה?), או אפילו אם הצבא מחליט משום מה לאזוק ולעצור את העיתונאים המסקרים את המחאה, כל עוד הם פלסטינים. בידוד האזור מפעילות מחאה של יהודים ישראלים יסלול את הדרך להמשך המדיניות הפועלת לגירוש הפלסטינים ולהותרת השטח בלעדית ליהודים.

מעצר שבעה עיתונאים פלסטיניים בעלי תעודות עיתונאי, שסיקרו הפגנה לא אלימה בדרום הר חברון ב 27.8.21. ההפגנה עצמה היתה שקטה והעיתונאים נעצרו בדרך למכוניות, אחרי שהמחאה כבר הסתיימה. צילם: מאמון וזוז, לפני שנאזק ונעצר בעצמו.

ספר מלכים א׳ בתנ״ך מספר בפרק כ״א על המלך אחאב ואשתו איזבל שחשקו בכרמו של שכנם, נבות היזרעאלי, שנשקף אליהם מחלון הארמון. נבות לא היה מעוניין למכור את הכרם, אבל אחאב ואשתו לא נתנו לזה להפריע להם. הם ארגנו משפט ראווה, נפטרו מנבות וירשו את הכרם. הסיפור הפך לדוגמה המפורסמת ביותר בתנ״ך לניצול לרעה של כוח כדי לנשל ולחמוס את אדמתו של החלש. סביר שגם מי שלא מכיר את מלכים א׳, מכיר את ״הרצחת וגם ירשת?״, קריאתו של אליהו הנביא לאחאב כששמע על המעשה. איזה מחיר אנחנו, כישראלים, מוכנים לשלם, בנשמה ובאנושיות שלנו, כדי לנשל, לחמוס ולהשתלט על נדל״ן  בארץ המובטחת?

5. צה״ל כצבא מוסרי

קו ההגנה האחרון היא הטענה ש״כל צבא אחר, במקום צה״ל, היה נוהג הרבה יותר גרוע״, ומכאן שמדובר בצבא מוסרי. צה״ל הוא אכן בבסיסו צבא שהמוסר חשוב לו מאד, עם קוד אתי ותורות לחימה שמטרתן לצמצם ככל האפשר פגיעה באוכלוסיה לא מעורבת ולשמור על טוהר נשק. גם מנסיוני האישי כחייל ברור לי שחיילי צה״ל, או לפחות רובם המכריע, מנסים לעשות כמיטב יכולתם כדי לשמור על שפיות במקום מאתגר מאד.

הבעיה היא שהמשימה שמוטלת על צה״ל בגדה המערבית לא מאפשרת לשמר גם את הכוונות הטובות ביותר. שירתתי בעבר בעצמי בשטחים. ראיתי וחוויתי מיד ראשונה את שגרת הכיבוש ואת הדה-הומניזציה שהוא מוביל אליה. לאט ובהדרגה, אבל באופן שקשה לעמוד בפניו. לא עברתי אף חוויה טראומטית במיוחד, אבל בהחלט היה לי ולכל מי שסביבי ברור שבלי דיכוי אי אפשר להחזיק מיליוני אנשים נטולי זכויות במשך עשורים. אי אפשר לא להסתאב כאשר אוכפים משטר מפלה ודכאני על אוכלוסיות אתניות שונות באותו אזור גיאוגרפי, המהונדס כך שקבוצה אחת תקבל זכויות יתר על פני רעותה בכל תחום אפשרי – חופש תנועה, תחבורה, אכיפת חוק, זכויות קניין, מערכת משפטית ועוד. יש לזה מילה מאד לא נעימה באפריקאנס, והתוצאות גרועות לכל הצדדים המעורבים.

המצב האיום הזה, וההכרה במחיר העצום שגם ישראל משלמת ברמה האישית והחברתית כדי לתחזק אותו, הם מה שגרם ללוחמי צה״ל רבים להצטרף לארגונים כמו ״לוחמים לשלום״ או ״שוברים שתיקה״. בניגוד לרבים מכותבי התגובות התוקפניות, הם היו שם בפועל, ראו וחוו מה נדרש. אולי בעתיד יצטרפו אליהם חלק מהחיילים הצעירים שעצרו את הפעילים בדרך למשפחת חמאמדה ביום שישי האחרון. אולי מישהו מהם יסכים להישיר מבט אל מה שנאלץ לבצע. למשל לקראת הדקה החמישית בסרטון הזה מהצעדה, כאשר החיילים עוצרים את המיכלית ואת הצועדים, ששואלים אותם – ״אנחנו פה כדי להביא מים לאנשים צמאים, מה התפקיד שלכם פה?״. ״להגן על התושבים״ עונה אחד החיילים, ולא יודע מה לענות כשהוא נשאל ״אבל הנה יש פה תושבים, שצריכים מים, למה אתם לא מגינים עליהם? למה אתם מונעים מהם לקבל מים?״.

האם יש צבאות אחרים שהיו נוהגים גרוע יותר בסיטואציה? אין ספק. אבל כפי שאפשר לראות אצל המגיבים בתמונה למטה, עצוב שכדי לנצח בתחרות המוסריות צריך צה״ל להתחרות בחייליו הסוריים של אסד (תגובה שלישית מלמעלה) או בלוחמי החמאס (תגובה חמישית). האם אנחנו רוצים להיות אומה מוסרית, או שאנחנו מסתפקים בלהיות ״מוסריים יותר מהחמאס״? מצער שאנחנו צריכים להוריד את הרף נמוך כל כך בכדי לעמוד בו.

צילום מסך אקראי מתוך אלפים רבים של תגובות דומות ברשתות החברתיות, על פוסטים בהם הופיעו קטעי וידאו, תמונות או דיווחים מהתקרית

עין תחת עין, עד שכולנו נהיה עיוורים

הזדמן לי לנהל שיחות, חלקן ארוכות, עם אנשים משני צידי המתרס. יהודים וערבים, עם דעות מנוגדות ב-180 מעלות ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני. לא פעם התקשיתי להאמין עד כמה הטקסטים היו זהים: 

• ״אנחנו לא מפעילים אלימות כמעט בכלל, אלא מגנים על עצמנו מפני האלימות של הצד השני״
• ״ידנו מושטת לשלום אבל יש גבול כמה אנחנו יכולים לוותר אל מול הרצחנות שלהם״
• ״הם אומרים שאצלנו אין פרטנר?! אצלנו יש מגוון קולות, בעיקר של שלום, ואילו ברור שאצלם אין פרטנר״
• ״עזוב את הדיבורים היפים שלהם, תראה את המעשים – הם מפרים את כל ההסכמים״
• ״רק כוח הם מבינים, וזה או אנחנו או הם״
• ״אלימות זה רע, אבל זו השפה היחידה שהם מבינים״

בני השיח טענו בלהט את הטיעונים פה למעלה, וכשאמרתי שהצד השני טוען אותם גם, לא עצרו לרגע לחשוב מה זה אומר, אלא מיהרו לבצר את העמדה בשפע של ראיות חד משמעיות: ציטוטים מרשיעים של מנהיגי הצד השני מהם ברור לחלוטין מה באמת הם חושבים; עובדות נבחרות מההיסטוריה ומהמציאות שתומכות בנראטיב הרצוי; סלחנות לעובדות פחות תואמות, או הגדרה שלהן כחריגות שלא מעידות על דבר; הסברים למכביר למה אין סיכוי חוץ מלצרוב לצד השני את התודעה עד שהם יבינו שאי אפשר לשבור אותנו, ורק אז אפשר יהיה להתחיל לדבר. כולם כל כך רצו שלום, או לפחות את הפסקת מעגל האלימות, וכל כך ביכו את העובדה שאין עם מי לדבר בצד השני.

יש לנו את הכוח לשבור את המעגל הזה. בעיקר לנו, כישראלים, בתור הצד החזק יותר בפער עצום. הכוח בידיים שלנו. אזרחים ישראלים שמתקשים אפילו לדמיין מצב בו מישהו בא להרוס את ביתנו ולזרוק אותנו ואת הילדים החוצה החוצה למדבר בשיא הקיץ או החורף, מנתק אותנו ממים, מחרים בוקר אחד את מקור פרנסתנו, חורש את כל כבישי הגישה למקום הישוב בו אנו גרים. הרמב״ם כותב, כבר בפסוק שפותח את הלכות תשובה, שהשלב הראשון בהתגברות על החטא היא הכרה בו. אפשר להפוך את המצב הזה בו כולם מפסידים למצב של win-win, אבל לפני שחושבים על איך מחשבים מסלול מחדש, צריך קודם להביט במראה ולשאול אם אנחנו מרוצים ממה שאנחנו רואים.

אפשר להמשיך ולספר לעצמנו שאנחנו פועלים מתוך הגנה עצמית מול מחבלים רצחניים, אבל כפי שכתבה קרן הבר בטור דעה לפני כחודשיים – ״כדי להתחיל לנוע אל סיום הסכסוך, עלינו לנטוש את מחוזות ההכחשה. לו ההכחשה הייתה ענף אולימפי היינו קוטפים בו את מדליית זהב. זניחת ההכחשה לא תהפוך את ישראל לאשמה הבלעדית ואת הפלסטינים לדובוני אכפת לי. זה רק ינפץ את המציאות הדיכוטומית שיצרנו כדי להתמודד עם השקרים שלנו״.

ילדי משפחת כעאבנה מאל-חדידייה שנותרו חסרי כל בשמש של יולי 2019 אחרי שאוהליהם הוחרמו ע״י הצבא. צילום: עארף דרארמה, 21.7.19