קונטרול פריק




בחודשיים האחרונים השעיתי את הכתיבה. פה בבלוג, במכון דוידסון וב״שיחה מקומית״. הפסקתי לכתוב לא בגלל מחסור בנושאים מסקרנים (מתסכל כמה רבים מהם יש!), אלא כי החזרה לחיים בישראל, ובמידה פחותה אבל עדיין משמעותית – בעולם, החזירה את החיים שלי באופן מואץ למסלול בו הם נעו לפני שכפית של חומר מסוים החלה להתפזר בעולם ב-2020 ושיבשה לכולם את החיים. בהפוגות הקצרות שיש לי החלטתי לכתוב כמה מילים על מה בעצם מעסיק אותי חלק ניכר מהזמן, ולמה הכל באשמת האפקט הפייזואלקטרי.




כובעים



קרה לא פעם שאנשים שמכירים אותי מזווית כלשהי הופתעו להיתקל בי מזווית אחרת. אמא שהכירה אותי במשך שנים כמנהל האדמיניסטרטיבי של בית ספר דיאלוגי בו לומדים הילדים שלה התפלאה לגלות יום אחד שהקמתי וניהלתי שנים את פסטיבל הלהטוטים בסחנה; קורא שהגיב לכתבה במכון דוידסון הופתע לקבל ממני מייל תודה בשם עמותת ״בדרך להחלמה״; צופה שבאה להחמיא אחרי הופעה סירבה להאמין שבניתי את בית הכיפה הגאודזי שזוג חברים שלה גר בו, וכו׳.

2020 הגדילה את ההסתברות להפתעות מהסוג הזה עם עוד כובע שצמח לו. בתקופת הקורונה כתבתי כמה פוסטים ארוכים למדי, פחות או יותר לעצמי (שהרי מי יקרא יותר משתיים-שלוש פסקאות בפייסבוק?) שבאופן בלתי מוסבר, למרות האורך והחפרנות המסוימת שותפו על ידי מספר מפתיע של אנשים. חלק מהטקסטים מצאו את דרכם ל-ynet, למאקו ולערוצים אחרים, ועם הזמן הוצע לי להתחיל לכתוב במכון דוידסון המעולה ובשיחה מקומית הנהדרת (גילוי נאות: מחמאות לדוידסון ולמקומית חלקתי הרבה לפני שהם פנו אלי בהצעה לכתוב עבורם). כך נוצרה בחודשים האחרונים קבוצה של אנשים שהכירה אותי דווקא דרך הזווית הזו של הכתיבה. 

אבל כאשר הקורונה החלה לדעוך בעקבות מבצעי החיסון (לפני התפשטות וריאנט דלתא), התחילה הקריירה העיקרית שלי להתעורר מהתרדמת ששקעה בה ונזכרתי גם אני שהכתיבה היא רק תחביב, ושאת המשכנתא אנחנו מחזירים בעיקר בזכות העובדה שכבר 22 שנה אנשים שאני לא מכיר מוכנים לשלם לי כדי לעשות דברים מוזרים על במה מול הרבה אנשים אחרים שאני לא מכיר. 

עם חלק מהפרויקטים שיצרתי הופעתי לאורך שנים, מאות פעמים במצטבר. עם אחרים – פעמים ספורות. היו הרבה מופעים, אבל הסיפור של ״קונטרול פריק״שונה. אני עובד עליו באופן ישיר מעל 20 שנה, ובעקיפין בערך מגיל 12. עכשיו עם החזרה לחיים הרגילים הוא עבר במהירות לתפוס מקום מרכזי ולמעשה את הפוסט הזה התחלתי להקליד במטוס, בדרך חזרה מהופעות באירופה, ועוד מספר ימים אני שוב ממריא, הפעם לסבב הופעות בארץ אחרת.





היצירה הזו רחוקה מלהיות גמורה, אבל שנתיים לפני פרוץ הקורונה היא כבר הבשילה מספיק בכדי שאוכל להתחיל בהרצת ניסיון, הרצה שהגיעה הרחק מעבר למה שדמיינתי בשלב ביניים כזה. היו למשל פרסים בינלאומיים שהתמזל מזלו של המופע לזכות בהם, נכתבו ביקורות נלהבות בכל מיני שפות, נסגרו סיבובי הופעות בכל מיני מדינות והגיעו הזמנות למקומות מעוררי יראה. לא הייתי מדמיין למשל שאעלה מופע יחיד של 70 דקות באחד התיאטראות הנחשבים באירופה, ה Teatro Español במדריד (מצ״ב תמונות, כדי לתת קונטקסט לסיטואציה הלא לגמרי שפויה). בוודאי שלא הייתי חולם שהמופע שם יסתיים ב Standing Ovation מרגש של כל הקהל.



Teatro español - sala principal

אז מהו בעצם ה  ״Control Freak״ הזה? לא פחות משהוא חוויה בימתית, הוא סינתזה של אלמנטים ותקופות דרכן עברתי. לכן כדי להסביר במה מדובר אנסה לעבור במהירות דרך התחנות שהביאו אותי אליו.



גלגול ראשון – פיזיקה



האהבה הראשונה שלי בחיים הייתה פיזיקה (חנון מהגיהנום). מגיל 12 עד 14 חסכתי כסף כדי לקנות טלסקופ רציני. מרגע שנפגשנו יצאנו יחד כמעט מדי לילה. זוגיות סוערת.

בגיל 15 עזבתי את בית הספר כדי לשגר את עצמי למסלול אסטרופיזי באוניברסיטה. הסתגרתי בחדר למשך כשנה ויצאתי פחות או יותר רק כדי לגשת לבגרויות (בהחלט smelled like teen spirit שם בחדר). הכל הלך לפי התכנית, ולפני יום הולדת 16 כבר הייתי חמוש בכרטיס סטודנט של אוניברסיטת ת״א, בפקולטה למדעים מדויקים ע״ש ריימונד ובברלי סאקלר. החלום האקדמי הרטוב שלי החל להתגשם, אלא שדי מהר התברר שהחלום הזה הרבה יותר יבש משחשבתי. דמיינתי את האוניברסיטה כמקום של מחקר ויצירה, וגיליתי שממתינות לי שנים של עוד ממה שחוויתי בבית הספר. אותה דינמיקה של שינון חומר ובחינות, עם פעולה בעיקר מתוך הנעה חיצונית ועם מעט מאד הנעה והנאה פנימיות. שיערתי שבתארים מתקדמים יותר זה משתפר, אבל אקדמאים איתם שוחחתי בעניין, חלקם אפילו מצליחים בתחומם, סיפרו על הקדשת חלק עצום מזמנם לפיסות מזעריות של ידע שאפילו אותם לא מעניין במיוחד, על מאמץ מתמיד לפרסם ועל התגוששות בשלל פוליטיות אקדמיות פנימיות. אני בטוח שעבור רבים החוויה באקדמיה היא נפלאה, ושיש סיפוק אדיר בלהיות חלק, ולו זעיר, מהתמונה העצומה שהיא המחקר המדעי (דבר שהוא נפלא גם בעיני), אבל פחות ראיתי את עצמי משתבץ בתמונה הזו.




מחקר אוניברסיטאי בהקשרקצת פרספקטיבה על מחקר אקדמי, בחסות המדריך הגרפי של פרופ׳ מתי׳ו מייט



בכוח האינרציה השלמתי את התואר הראשון ואפילו את רוב הקורסים בתואר השני (פה ושם היו גם חלקים מרתקים), אבל במהלך המסע לבחירת נושא לתזה כבר נמשכתי בעצמה לעולם חדש ומופלא: תכנות מחשבים! בסוף שנות ה-80׳ אינטרנט וטלפונים ניידים טרם הבשילו לתרבות הפופולרית. אנשים שלחו מכתבים עם בולים אחד לשני כי אלוהים עוד לא גילה לברואיו על האימייל, והדרך היחידה לדבר מחוץ לבית עם חבר מרוחק הייתה או מטלפון ציבורי (אסימון, זוכרים? ההוא עם החור?) או באמצעות שתי כוסות פלסטיק וחוט ארוך מאד. לא היה אז מחשב בכל כיס וגם לא בכל בית, ושפות תכנות כמו “פסקאל” או “פורטרן” היו מרגשות ומסתוריות. 



גלגול שני – תכנות



אחרי נטישת התזה לתואר השני ותוך כדי השירות הצבאי התחלתי לחפש וגם למצוא עבודה כמתכנת. מאחר והבורות שלי בתחום הייתה יסודית למדי, החלטתי ליישם בראיונות העבודה שיטה פשוטה: על כל נושא שעלה (ושאת שמו שמעתי לפעמים לראשונה בחיים באותו הרגע) עניתי ״אין בעיה, אבל אתפנה להתחיל תוך שבועיים”.

קושיות כמו “יכול לכתוב פרוטוקולים של SQL?”, “לתכנת ב C++?”, “ליישם עיבוד תמונה במערכות זמן אמת?”, נענו באופן אחיד ב״אין בעיה, אבל אתפנה להתחיל תוך שבועיים”. אחרי הראיון נסעתי ל״באג״ (כמעט מונופול בישראל בתחום ספרות המחשבים בשנות ה-80׳) כדי לקנות כל מה שיש בנושא הנדון ולמלא את המים בבריכה תוך כדי קפיצת ראש. השיטה המפוקפקת הזו הקנתה לי השכלה רחבה למדי בתחום התוכנה (לפחות בסטנדרטים של אז) וכן עמידות לבעיטות בתחת. עם הזמן התמחיתי ולמשך כמה שנים זה היה כיף גדול, אבל במהלך קריירת ההיי טק הסיטו אותי שתי תגליות מהמסלול.

הראשונה הייתה התאהבות בתחום הקרקס. בחופשה בסיני ראיתי מישהו זורק ותופס ארבעה כדורים וזה נראה לי כמו פלא, כישוף. לא יכולתי לדמיין שכמה שנים מאוחר יותר אתאמן בעצמי על ג׳אגלינג עם 7 כדורים (הצלחתי להגיע ל-20 ומשהו תפיסות לפני שהבנתי שהמרוץ אחר המספרים מעניין אותי בערך כמו התזה באסטרופיזיקה ז״ל). התגלית השנייה הייתה שבגיל 30 התחלתי לראשונה לנגן, מה שהוביל להתמכרות חמורה אפילו יותר מזו של הקרקס. כילד שובצתי בקטגוריית ״תולעת ספרים״ ולא נגעתי בכלי נגינה. תמיד הוקסמתי משמיעת מוזיקה, אבל רק בגיל 30 הבנתי עד כמה אמרתו של באך מדויקת – ״לנגן מוזיקה זה קל. צריך רק לגעת במקום הנכון בזמן הנכון, והמוזיקה נוצרת מעצמה״. גם אחרי 20 שנה של נגינה עדיין מפליאה אותי האפקטיביות בה מגע של אצבעות בכלי נגינה עשוי לייצר רגש (דיסקליימר: בתנאי שהמגע מבוצע במקום הנכון בזמן הנכון).



גלגול שלישי – קרקס



העבודה הייתה מעניינת. אפילו מאד. למשל כתיבת פילטרים לעיבוד תמונה עבור תוכנה חדשה למדי ועדיין לא מאד מפורסמת בשם פוטושופ (אולי שמעתם?), או כתיבת סימולטור פיזיקלי לפרויקט (נאוטילוס) של לייזר רב עוצמה שמיירט טילים. אבל אחרי כמעט עשור היה לי די. נמאס לי לבלות חלק משמעותי מחיי מול מסכים. רציתי לזוז, ונטשתי את ההיי-טק מתוך החלטה לנסות ולהיות להטוטן. הצעד גרר מחאות נמרצות מחלק מהמבוגרים האחראים סביבי, בעיקר באזור סניף הבנק. בתחילת שנות ה-2000 העליזות (לפחות עבור מתכנתים), גם לאמן קרקס מצליח ביותר לא היה סיכוי להרוויח את הסכומים המגוחכים בגובהם שקיבלתי כאיש מו”פ. אבל תוך מספר שנים כבר הופעתי במשרה מלאה, אהבתי כל רגע ומעולם לא הבטתי אחורה.

אני נזכר בשני חברים שהיו לי אז, לוליינים מקצועיים, ובשיחות שניהלנו לפני שעשיתי את המעבר ושבהן הם ניסו לשכנע אותי שאני משוגע. שניהם ניסו באותה תקופה לעשות בדיוק את אותו המעבר אבל בכיוון ההפוך: מקריירה חסרת ביטחון תעסוקתי של אמן קרקס עצמאי, לקריירה רווחית ובטוחה בהיי טק שהיה אז בשיאו. חברות בתחום חיפשו אז עובדים מתחת לכל שיח וגייסו גם אנשים ללא ניסיון תעסוקתי. בזמן שאני עברתי מניהול פרוייקטי תוכנה לעולם הקרקס הם נעו בכיוון ההפוך ולא התקשו למצוא עבודה. הם העבירו את התפקידים שלהם במופעים ללוליינים אחרים, השאירו הכל מאחור ונכנסו בשמחה לתחום המחשבים הצומח במהירות (אחד מהם אפילו התקבל לחברת נייס המפוארת). אלא שכעבור חודשים מעטים בועת הדוט.קום קרסה, מספר עצום של חברות הפכו לחדלות פירעון ומרבית העובדים החדשים שגויסו להיי-טק פוטרו במסגרת גלי הקיצוצים. שני החברים מצאו את עצמם קרחים מכאן ומכאן, ובדיעבד הסתבר שהצעד חסר המחשבה והבלתי-שקול שלי היה פחות מטופש ממה שחשבתי גם אני… יותר מזל משכל. 



פתאום דפיקה בדלת, בעצם פעמון



כשמסתכלים מבחוץ על מסלול חיים של מישהו, אפשר לפעמים לחשוב שמדובר בתנועה בראונית, תנועה אקראית של חלקיק שצף בנוזל או בגז ומתנגש בחלקיקים האחרים סביבו שמסיטים אותו לכיוון אחד ואחר כך לכיוון אחר. אבל לפחות עבורי, מבפנים, התנועה הייתה רציפה והגיונית לחלוטין, כי כל הדברים שמשכו את ליבי היו עבורי התגלמויות של אותה איכות, סוג של פליאה. תגובה רגשית דומה בין אם אני משתאה ומנסה להבין סופרנובות, היסטוריה עתיקה או תרגיל חד אופן שנראה לי בלתי אפשרי. אותו ״וואו!״ שהוא המניע המרכזי שלי גם בפענוח של כתב יתדות וגם בנגינה של או האזנה למינואט של באך. ברור לי  שאוסף התופעות שגורם לי להשתאות הוא סובייקטיבי. הנחת המוצא המסתייגת שלי היא ״אם זה מעניין אותי, זה לא בהכרח ישעמם אחרים״. זו גם הסיבה שהפתיעה אותי הפופולריות של פוסטים שכתבתי, או של הבלוג הזה. למעשה גם ממש ברגע זה אני כותב ותוך כדי חושב לעצמי שהקורא האחרון שעוד שרד לפסקה הקודמת כבר נטש, אז אולי מספיק ודי.

אבל מה שעושה לי את זה בהחלט עושה לי את זה, גם אם הוא סובייקטיבי, מוזר, אקלקטי או שרירותי, וכבר לפני 20 שנה החלה ללוות אותי השאיפה לבצע סינתזה, ולהצליח ולהעמיד יצירה שתשלב תחומים מרכזיים שהדליקו אותי: פיזיקה, תכנות, הומור, בניה (מייקריות), קרקס ומוזיקה. בשנת 2001 התחלתי לנסות לייצר כלי נגינה מסוגים שונים שאפשר לנגן איתם תוך כדי ועל ידי אומנויות קרקס. אחרי עשרות רעיונות אקוסטיים כושלים שכללו תיבות תהודה מעץ, מערך תלוי של פעמונים צינוריים, מתקנים ניידים לייבוש כביסה (עם מיתרי קונטרבס במקום חבלים) ושלל המצאות הזויות, התחלתי קצת להתייאש.

עד שהרהרתי יום אחד בפעמון דלת.




control freak analogקונטרול פריק 1.0, הגרסה האנלוגית



אחרי השלכת גוויית אב-טיפוס כושל נוסף של כלי נגינה סהרורי, נזכרתי שבמהלך לימודי הפיזיקה נתקלתי באפקט מוזר, “האפקט הפייזו-אלקטרי”, שמופיע בגבישים מסויימים כמו בקווארץ למשל. בגבישים כאלה מצטבר מטען חשמלי קטן כשמעוותים אותם קצת, ואותו אפקט פועל גם בכיוון ההפוך – כשמפעילים עליהם מתח חשמלי הם מתעוותים מעט. בפעמון דלת מהסוג הפשוט (זמזם), למשל, יש גביש כזה שמספקים לו זרם חילופין – חשמל עולה ויורד במהירות. זה מעוות את צורתו של הגביש הלוך וחזור במהירות, ורעידות הגביש יוצרות מה שאנו שומעים כזמזום או צפצוף.





הסבר יפה (כרגיל אצל סטיב מולד) על האפקט הפייזואלקטרי



אותי עניין הכיוון ההפוך: הרעדת הגביש כך שיפלוט פולס חשמלי זעיר. המחשבה הייתה לשתול גבישים פייזואלקטריים כאלה בתוך משטח ולחווט אותם החוצה. בכל פעם שיפגע משהו במשטח וירעיד אותו – כדור ג׳אגלינג קופץ, למשל – יתקבל פולס חשמלי קטן. מרגע שעלה הרעיון, הכל טס, וחיש קל בתוך שלוש שנים וכעבור 35 אבות טיפוס כושלים בלבד הגעתי לזה:






מתוך ״מניפולציות״ מאת רון בארי וקולו אור, פסטיבל עכו לתיאטרון אחר, 2009


ארבעה משטחים זה לצד זה, כאשר בכל משטח יש גביש מפעמון דלת. בכל פעם שכדור קופץ מכה במשטח, הגביש משחרר פולס חשמלי קטן, שמומר לצליל באמצעות מוח של מכונת תופים אלקטרונית. מאחר ויש רק ארבעה משטחים, ניתן לנגן רק ארבעה צלילים בכל רגע נתון. אמנם הוספתי דוושה שדריכה עליה משנה את מערך הצלילים למערך של ארבעה צלילים חדשים (בסרטון הספציפי הזה, הדבר לא בא לידי ביטוי פרט למצילה בסוף), אבל מבחינה מוזיקלית מה שאפשר לנגן בעזרת קסילופון עם ארבעה קלידים בלבד יהיה תמיד מוגבל ביותר.

למרות שאי אפשר היה ממש לנגן עם הקסילופון הפרימיטיבי הזה, אב-הטיפוס בכל זאת היה צעד משמעותי בתהליך, ולו רק מבחינת הלימוד שלי את התחום: איך ללמד מכשירים לדבר אחד עם השני (בשפת MIDI), איך לחבר רכיבי חומרה (גבישים פייזו-אלקטריים, פדלים, מעגלי ממסר וממירים שונים) לרכיבי תוכנה (תוכנות סאונד – DAW, וכלי נגינה ממוחשבים – VST), איך למנוע השפעה לא רצויה בין חלקים במערכת (cross-talk והשראה אלקטרומגנטית) ועוד. גיליתי מערכי שיקולים שקשה לחזות בתיאוריה ומתבררים בעיקר מתוך עשייה, למשל איך לאזן את הצורך שהמשטחים יהיו נוקשים ויקפיצו את הכדורים לבין הצורך שהם יירעדו כדי שיוכלו להפיק את האות הנדרש להפקת צליל. בעקבות פנייה של חברת הפקה שראתה את ״מניפולציות״ גיליתי גם כמה מייגע ומיותר להופיע בטלוויזיה.



לופ



התחלתי לעבוד על  הדגמים הבאים שיאפשרו נגינה של יותר צלילים בו זמנית, ובעודי עמל התפרסם ביוטיוב, אז עוד עולל בן שנתיים, הסרטון Pipe Dream של חברת Animusic. הסרטון גרם ללסת שלי להישמט, כמו גם לזו של עוד מליוני אנשים, אם אני מפחית את 5 מיליון הצפיות שלי מהספירה האחרונה שעומדת על כ 13.7 מיליון צפיות.





מעבר לאנימציה, המדהימה לשעתה, הדבר שתפס את תשומת ליבי בסרטון היה האופן בו כל מוטיב מוזיקלי ממשיך להתנגן ונשאר ברקע גם לאחר שהכלי הבא נכנס. כך, ככל שהיצירה מתקדמת הכלים מצטרפים אחד לשני והמוזיקה מקבלת נפח ועניין. הבנתי שאם אוסיף למערכת אפשרות להקליט ולערוך בזמן אמת מה שאני מנגן, אוכל להגיע רחוק יותר מבחינה מוזיקלית גם אם כלי הנגינה שלי מוגבל. בכלים הפייזואלקטריים הקרקסיים שניסיתי לייצר כל שכבה מוזיקלית שאנגן תהיה אולי פשוטה יחסית, אבל עדיין אוכל ליצור מוזיקה רב-שכבתית עם דינמיקה מעניינת על ידי צירוף של שכבות.

לצערי המכשירים הקיימים שראיתי (Loop Stations) היו פשוטים מדי לשאיפות שלי. הם ידעו רק להקליט שכבות מוזיקליות ולצבור אותן אחת על השנייה. אני רציתי להיות חופשי יותר, ולהיות יכול תוך כדי הנגינה להוריד שכבות באופן סלקטיבי, ליצור קומבינציות של שכבות שאוכל לחזור אליהן, או לערבב ביניהן באופנים שונים. בלית ברירה התחלתי לבנות בעצמי מערכת הקלטה מבוססת מחשב כזו שאוכל להפעיל באמצעות הרגליים, מאחר ועם הידיים תכננתי לבצע את הנגינה עצמה.




Keyboard Looper 2לופ סטיישן ניאנדרתלי: מקלדת מחשב רגילה שכל כפתוריה נעקרו לצורך התאמה להפעלה באמצעות הרגליים, ומתקשרת עם סינתיסייזר דרך מחשב וכרטיס MIDI. מתוך רקורד המאובנים של היצירות שלא שרדו את האבולוציה של המופע. תוארך באמצעות פחמן-14 לשנת 2011.



עם הזמן לבשה ופשטה המערכת צורה, ובקליפ הבא אפשר לראות הדגמה לתצורה שהיא הגיעה אליה בשנת 2014 – מאז היו כבר מספר דורות נוספים עם שיפורים שונים. הסרטון הוא תצוגת תכלית בלבד, בשלב ראשוני שעדיין אין בו דמות, הומור או תקשורת עם הקהל.





קונטרול פריק



התמקדתי עד כה בחיבור בין להטוטים ומוזיקה, אבל זה היה רק ערוץ אחד מהסינתזה שניסיתי ליצור. השאיפה הייתה לאפשר לכל אביזר, כלי נגינה או אפילו פריט לבוש לתקשר עם כל אביזר אחר ולשלוט על כל היבט: הקרנות וידאו, עוצמות צבעים ותזוזה של גופי תאורה, מכונות עשן, בוכנות פניאומטיות ועוד.

בניתי למשל גיטרה שאמנם יכולה לתפקד גם כגיטרה חשמלית רגילה לכל דבר (ומשמשת אותי למשל לסולו על Black Dog של לד זפלין) אבל בו זמנית יכולה גם “לנגן” את התאורה או הווידאו, לשלוט על לייזר ואף לשמש להקלדת טקסטים על מסך ההקרנה או לשלוט על מנוע שמרים את משטחי הנגינה ומטה אותם.





MIDI guitar composite


או חליפת גוף מלאה (ומלאת חיישנים) שמאפשרת לערוך ולהקליט רצפי וידאו בזמן אמת ואז להקליט אותם לתוך לולאות שממשיכות לנגן את אותו רצף קפיצות שהוקלט. מעין לופ-סטיישן מבוסס וידאו. בסרטון הבא משנת 2017 אפשר לראות אב-טיפוס ראשוני של החליפה, שהתפתחה כבר לא מעט מאז.





או כפפה,שנתפרה בשילוב בד מוליך ושעובדת בתיאום עם חליפת הוידאו. הכפפה מאפשרת לנגן גיטרה חשמלית וירטואלית, לשלוט על התאורה שעל החליפה וכוללת גם חיישני הטיה שמאפשרים לדמות כיפוף מיתרים (string bending) באמצעות הטיית כף היד תוך כדי הנגינה (כי לנגן גיטרה בלי שאפשר לכופף מיתרים זה פשוט הרבה פחות כיף). גם בסרטון הוותיק הזה מופיע אב-טיפוס ראשוני למדי.





אל האינסוף ומעבר לו



במהדורת 2016 של פסטיבל עכו לתיאטרון הוזמנתי לערוך ניסוי כלים ולהציג את חצי השעה שהייתה פחות או יותר (כלומר פחות) מוכנה אז. מעבר לראשוניות החומר ולתנאים הטכניים הזוועתיים, השיעור העיקרי שלמדתי מההופעות בפסטיבל היה הצורך לעבוד על ההיבט הרגשי והתקשורתי של המופע. השנים האחרונות הוקדשו לכן לא רק לשיפור הטכניקה או לבניית כלי שליטה ונגינה מוזרים נוספים, אלא גם ובעיקר לעבודה תיאטרלית וליצנית על ההיבטים הבימתיים, התקשורתיים והקומיים של המופע: תקשורת עם הקהל ועם האביזרים, תנועה, הומור, מבט, קצב, עבודה מול ועם וידאו, תלבושות, התפתחות ותימטיקה של הדמות לאורך המופע, יצירה ופתרון של בעיות מכוונות ולא מכוונות, ועוד.

ניסיתי לעבוד עם אנשים שונים ובעיקר עם עצמי. כל יום עבודה נפתח עם ערימה נאה של ״רעיונות גאוניים״, והמשיך בבדיקה והעברה שיטתית והדרגתית שלהם, שעה אחר שעה ורעיון אחר רעיון, למגירת ״רעיון בלתי גאוני בעליל לא ברור מה בכלל עלה בדעתי”. לפעמים בין האופטימיות של ההתחלה ועד להגעה ל״או קיי נכנעתי זה לא יעבוד״ מסתתרים ימים ואפילו שבועות של עבודה, כי הרבה פעמים קשה לדעת אם רעיון מוצלח או לא לפני שמביאים אותו לרמת גימור מסוימת (בעיקר אם סובלים מעודף אופטימיות כרונית).

כל הר של רעיונות, אחרי ניפוי, משאיר גרגר שמועבר בזהירות למגירת ״שווה בדיקה״. גרגר מצטרף לגרגר ובמרוצת הזמן משהו מתחיל להתגבש. מחישוב גב-מעטפה אני מעריך שעד היום עבדתי על המופע לפחות 33,000 שעות, כך שמאחורי כל דקה של הופעה מסתתרות כ-500 שעות עבודה. שלוש סיבות עיקריות מסבירות לראייתי את כמות העבודה הנדרשת:

הראשונה היא שקשה להמציא משהו חדש בלי להיכשל רוב הזמן. ככל שאני משוטט יותר בעולם ומוזמן ליותר מקומות, אני לא מוצא משהו דומה למה שקורה בקונטרול פריק. למעשה, זו בדיוק הסיבה בעטיה הוא מוזמן לכל כך הרבה מקומות. ולהצליח לייצר דבר מקורי משמעותו בדרך כלל לא להצליח הרבה מאד פעמים לפני כן. כל אביזר, תנועה או מחווה שהגיעו בסופו של דבר למופע עומדים על הר של ניסיונות כושלים, שכולם דרשו תעצומות של אנרגיה, זמן, מחשבה, כוח רצון ולפעמים גם כסף.

הסיבה השנייה היא חוסר הנכונות מבחינתי להתפשר על ״זה בסדר״ בפרויקט הזה, גם הרבה אחרי שהיחס בין השקעה לתמורה כבר לא נראה הגיוני. אם צריך לכתוב מחדש את אחת התוכנות כדי לאפשר שיפור כמעט בלתי נראה לצופים, זה בדיוק מה שאעשה, גם אם מדובר ביומיים או בשבוע של עבודה. הצופה הממוצע אולי לא יבחין בהבדל לפני ואחרי השכתוב אף פעם, או רק בצפייה עשירית במופע, אבל אני אדע.

והבעייתיות האחרונה נובעת מהמורכבות הגדולה של מה שקורה על הבמה. שלוש דוגמאות –

  • אין תאורן או איש סאונד כדי לבצע את יותר מ-1,000 חילופי התאורה והסאונד הדרושים במהלך המופע. הכל מבוצע בזמן אמת על ידי, באמצעות משטחי MIDI ממוחשבים, כלי נגינה, דוושות, מיחשוב לביש ועוד. הכל חייב לקרות במקום ובזמן הנכונים, כמו שרבנו באך ציווה, מה שדורש גם אימון רב וגם מערכות גיבוי מקיפות למקרה של פספוסים או תקלות.

  • בחלק מהקטעים המוזיקליים מתנגנים עד 13 כלים בו זמנית שנוגנו והוקלטו לייב אחד על השני, יחד עם עד ארבע שכבות של הרמוניה קולית. מוזיקה חיה בדרך כלל סלחנית לטעויות ופספוסים כי הטעות נשטפת ונשכחת, אבל כשכל אחת מהשכבות המוזיקליות מוקלטת ורצה בלופ, כל שגיאה שבוצעה תחזור שוב ושוב ותצרום מאד לאוזן. הכל חייב להיות מנוגן ומתוזמן היטב. מה ששוב מצריך גם הגעה למיומנות גבוהה וגם מערכות גיבוי שיאפשרו תיקון טעויות.

  • בנגינה באמצעות זריקת כדורים על משטחים התזמון מנוגד לאינטואיציה: זריקת הכדור צריכה להתבצע כשתי עשיריות השנייה לפני הזמן בו התו צריך להיות מנוגן, שכן הצליל ייווצר רק כשהכדור יגיע למשטח ויפגע בו. לנגן כך שקול לניסיון לנגן או לשיר כאשר שומעים את הצלילים המופקים בעיכוב (latency) של שתי עשיריות שנייה, ומי שניגן או שר אי פעם באולפן יודע עד כמה הדבר קשה עד בלתי אפשרי. זה דורש מהנגן “לשמוע” את המוזיקה בתוך הראש מוקדם יותר ממה שנשמע בפועל באוזן ולנגן במודע ובאופן עקבי ומדויק ״לפני הזמן״. אתגר קשה לביצוע.
    מצד שני יש בכך גם יתרון. הצופים אכן “צופים” את המוזיקה לפני שהיא קורית, ורואים את הכדורים שעומדים לייצר את המוזיקה יוצאים לדרך לפני הזמן כך שהם מגיעים בדיוק ברגע הנכון למקום הנכון כדי לייצר את אותו התו המוזיקלי המתאים שהאוזן מצפה לו. יש בזה משהו מאד מספק, בדומה לכדורים המהפנטים בסרטון של Pipe Dream למעלה, בו אפשר לראות את הכדורים יוצאים לדרך במועד כדי לייצר את המוזיקה עם פגיעתם בדיוק ברגע הנכון.


אלו רק שלוש דוגמאות מתוך שלל אלמנטים מסובכים ומסבכים שהמופע גדוש בהם. הסיכון לשיבוש גבוה. לא זכור לי מופע שלא היה בו צורך לאלתר כדי לעקוף או להסתיר את העובדה שמשהו השתבש. לפעמים משהו קטן, לפעמים קטסטרופלי. אנשים שואלים אותי לפעמים אחרי ההופעה ״האם גם בחיים אני קונטרול פריק״ (הדמות במופע היא מאד כזו). השאלה מובנת אבל גם קצת מצחיקה, כי המופע הזה הוא הסיטואציה האחרונה שקונטרול פריק כלשהו היה רוצה להיקלע אליה – רצף אינסופי ואינטנסיבי של אסונות ופספוסים שנמנעים (יש לקוות) ברגע האחרון או לכל היותר טיפה אחרי. הדמות במופע היא אולי קונטרול פריקית, אבל כדי להגיע לסוף ההופעה בחתיכה אחת אני חייב להיות אנטי קונטרול-פריק. להיות מוכן לשחרר באופן מיידי מה שהיה מתוכנן לקרות ולשנות את תכנית הפעולה תוך כדי טיסה. בשנתיים האחרונות הגעתי למצב בו הקהל לא מודע לתקלות שהיו ונעקפו, ובוודאי שלא לאלה שנמנעו. עד כה, מבחינתי, חצי מהכיף הוא להעביר את המופע מתוך מצב שהוא סוג של היסטריה שלווה.



לסיום



אם שרדתם עד פה, ראשית – כל הכבוד, ושנית – אולי יהיה לכם עניין לראות את המופע. שתי ההזדמנויות לפני שאני חוזר להופעות באירופה הן ב-27.7 במרכז יד התשעה בהרצליה (פרטים כאן), וב-2.8 בהיכל התרבות בכפר יונה (פרטים כאן).

אפשר גם לעקוב אחרי המופע בדף הפייסבוק שלו, ואני משתדל לעדכן את ההופעות באתר האינטרנט בו אפשר לצפות גם בתמונות וסרטונים נוספים.



Control Freak composite image


6 Comments

ישראל צבי פרימור · July 23, 2021 at 2:07 am

פשוט מדהים
קראתי בנשימה עצורה
ממש ההיפך ממני בכל היבט
מסיר את הכובע בפניך ואמשיך לעקוב אחריך
בשני התאריכים לא אוכל להשתתף אבל אני מניח שיהיו עוד הזדמנויות בעתיד
כפיים

Misha Shauli · July 23, 2021 at 9:17 am

ראיתי את CONTROL FREAK במכללת רופין (גם נכדיי התלהבו), מצפה בקוצר רוח ל-27.7 בהרצליה (ברצון הייתי משלם יותר על הכרטיסים), ומבטיח לבוא למופעים עתידיים בארץ. מוזר? לא, כי אני מתייחס למה שקולו אור עושה כאל אופרון אהובות: אפשר להתמוגג שוב ושוב.

Kulu Orr · July 23, 2021 at 1:07 pm

תודה רבה!

Kulu Orr · July 23, 2021 at 1:09 pm

תודה רבה!
בגדול אני לא מופיע הרבה בישראל (לפחות לעת עתה) אבל ב 25.8 אמורים להיות שני מופעים במסגרת ״הפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון בובות״, בתיאטרון הקרון בירושלים.
גם אני לא ממש יודע מה הקשר לתיאטרון בובות, אבל אני חושב שההגדרה הורחבה ל״תיאטרון בובות וחפצים״ ולכן זה מתאים.
ההופעות הן ב 12:00 וב 15:00 אם אינני טועה.
אפשר לראות פרטים מלאים באתר של ״תיאטרון הקרון״.

רני שהם · July 24, 2021 at 4:03 pm

מרתק ממש!
גם כי עברתי בהתחלה הקריירה מסלול דומה ומסיבות דומות מאוד (השלמתי תואר שני בפיסיקה בת”א בסוף 1982 ועברתי לפתח תוכנה בתעשייה), ובמיוחד עקב המקוריות והכשרון. אמשיך לעקוב!

אמיר דוד · September 6, 2021 at 6:36 am

זוכר שראיתי הופעה שלך בתחילת הדרך יחסית של קונטרול פריק בכנס הג’אגלינג והלסת שלי נשמטה. זה היה מדהים וההופעה שראיתי ברופין היתה מעלפת. קולו כל הכבוד על מפעל החיים היוצא דופן שלך

Comments are closed.