אני לא יודע למי לשייך את הקטע המשעשע הבא חוץ מאשר ליד הגורל.

לפני כמה שבועות התחלתי לעשות את הבלוג הזה בעקבות בקשות של אנשים שקראו דברים שכתבתי בפייסבוק. העליתי אליו טקסטים שכתבתי בחודשים האחרונים, מיעוטם בנושאים כמו דינוזאורי ענק מעופפים או היבטים משפטיים של לינץ׳, אבל באופן מובהק למדי רובם המכריע היו סביב היבטים שונים של ״המלחמה על האמת״ שמשתוללת בעולמנו.

מאחר ולא רציתי להכניס את עצמי לקופסה של ״לחימה בדיסאינפורמציה״ אלא לפתוח פתח בעתיד להעלות לפה גם חלק ממה שמעניין אותי בתחומים אחרים, העליתי גם סרטון אחד לא קשור בכלל, שצילמתי לפני 8 שנים בשביל חבר שרצה ללמוד לנגן יצירה קלאסית מסויימת על גיטרה. חשבתי לעצמי שזה יהיה פתח לאפשרות להקליט או לצלם בעתיד חלק מהרשימה העצומה של יצירות שמרגשות אותי ושאני אוהב לנגן, אולי בתוספת הערות למי שרוצה ללמוד (מאחר ואני לומד משמיעה בלבד ולא יודע תווים, אולי אני בעמדה טובה לעזור למי שכמוני בור בנוטציה מוזיקלית).

אז זה הסרטון שהעליתי, והוא ישב לו בפינה מוצנעת של הבלוג כמו מוקש קטן שממתין שמישהו ידרוך במקום הלא נכון: 

כפי שאפשר לראות, הסרטון נפתח בשקופית המודיעה על שם היצירה: מינואט בסול, מאת י.ס. באך. פשוט, לא? המינואט הזה הוא הרי אחת מהיצירות היותר פופולריות והיותר ידועות של באך.

אלא שאז נרשם לבלוג שלי מוזיקאי נחמד בשם אודי רז, וכשהוא ראה את הסרטון הוא כתב לי באגביות ש״כחובב חתירה לאמת״ כדאי לי לעדכן את הכיתוב כי כיום ״המחקר מסכים שאת המינואט הזה לא כתב באך״, וגם הוסיף קישור לאישוש דבריו.

Say What?!

אני מנסה לברוח ממלחמות האמת ולהירגע ולו לפוסט אחד קטן עם סרטון תמים ונייטרלי של מינואט, והנה מסתבר שאני מפיץ בו דיסאינפורמציה?! לא יכלתי שלא לחשוב על אייסכילוס, המחזאי היווני העתיק (מהמאה החמישית לפנה״ס) שידוע גם כ״אבי הטרגדיה״.

אחד הסיפורים שגדלתי עליהם כילד היה שאייסכילוס שמע נבואה לפיה הוא ימות מחפץ כבד שייפול לו על הראש, לכן תמיד הקפיד ללכת בשטחים פתוחים כאשר רק השמיים מעליו. אבל יום אחד בעודו הולך בשדה בסיציליה, עבר מעל אייסכילוס עיט שאחז בטופריו צב וחיפש סלע כדי להפיל עליו את ארוחת הצהריים שלו, לפצח את השריון שלה ולאכול אותה (עזניות ופרסים אכן נצפו עושים את זה לפעמים). העיט ראה את ראשו של אייסכילוס, חשב שזה סלע מצויין וההמשך… היסטוריה. אחרי הכל, מה יותר מתבקש מזה ש״אבי הטרגדיה היוונית״ ימצא את מותו בסוף קלאסי של טרגדיה יוונית, בורח מנבואה רק כדי לגלות שהוא ברח ישר לזרועותיה הבלתי נמנעות.

הרעיון של גורל שאי אפשר לברוח ממנו הוא די מטריד בהתחשב בזה שלא פחות מכל אחד אחר, גם אני אוהב להשתעשע בתחושה שיש לי רצון חופשי ויכולת בחירה. לכן הסיפור הזה השאיר עלי רושם חזק מאד כילד, ומאוחר יותר גיליתי שלא רק עלי. הנה למשל רישום של האמן הפלורנטיני בן המאה ה 15 מאסו תומאסוי פיניגרה (אמן שזכה לתהילת עולם כי היה זה שהמציא את הטכניקה של הכנת הדפסים מתחריט).

 

אז איזה צב נפל לי על הראש בזמן שסיפרתי לעולם שזה מינואט של באך?

מסתבר שבתחילת המאה ה 17 מוזיקאי בשם כריסטיאן פצולד הוא בכלל היה זה שכתב את המינואטים הללו בסול, אחד בסול-מאז׳ור (זה שפה למעלה) ומייד אחריו מינואט נוסף בסול-מינור. אז איך קרה שפחות או יותר כל העולם, כולל אני, משייך את שני המינואטים הסופר-מפורסמים האלה ליוהאן סבסטיאן באך?
האם באך היה גנב קרדיטים, פלגיאטיסט חסר בושה? עלינו עליו!

לא ממש.

כריסטיאן פצולד היה נגן העוגב בכנסיית Sophienkirche בדרזדן ודרכו הצטלבה בזו של באך מספר פעמים. באך ומשפחתו נהגו לבקר בכנסיה, ולמעשה בסופו של דבר בנו של יוהאן סבסטיאן, ווילהלם פרידמן באך שהיה מוזיקאי נחשב בפני עצמו, היה זה שקיבל את תפקיד נגן העוגב בכנסיה אחרי מותו של פצולד (נניח כרגע לשאלה מי נותן לבן שלו את השם הפרטי ״פרידמן״).

אבל לפני שמת והוריש את מקומו לבנו של באך, ניגן פצולד מדי פעם בכנסיה יצירות פרי עטו. אחת מאותן יצירות היתה סוויטה יפה לקלידים, שיוהאן סבסטיאן שלנו האזין לה ושני מינואטים בסול שהיו באמצעה מצאו חן בעיניו מאד. הוא התעלם מהקטעים שהיו לפניהם ואחריהם ביצירה המלאה (היו שם פרלוד, קטעי מוזיקה לריקוד ועוד) והעתיק את המינואטים בלבד לאחת משתי המחברות שנתן לאשתו, אנה מגדלנה. 

באך לא עשה זאת בכוונת זדון או מתוך מחשבה לגנוב את היצירות. אנה מגדלנה היתה זמרת סופרן מוכשרת, והם הכינו מחברות עם מוזיקה שהיתה יפה ופשוטה בעיניהם לנגינה ושירה. מדי פעם, כשבאך הלחין (או שמע) יצירה שנראתה לו מתאימה, הוא הוסיף אותה ל״מחברת המתכונים״ של אשתו.

צריך להבין שלבאך בחייו יצא שם כנגן עוגב מוכשר אך לאו דווקא כמלחין יוצא דופן. הוא לא דמיין ש 100 שנה אחרי מותו הוא יהפוך למלחין נערץ שכל תו שכתב קוטלג בקפדנות ב BWV (ה״Bach-Werke-Verzeichnis״ המונומנטלי, שמאפשר למוזיקאים לפטפט במספרי BWV כמו שאסטרונומים מדברים במספרי NGC או שיפוצניקים במספרים ממניפת טמבור) ולא יכל לשער שהמחברות שנתן לאשתו יימצאו ויהפכו ל”Notenbüchlein für Anna Magdalena Bachסוג של ״כתבי קודש״ ללא מעט מוזיקולוגים.

במחברות אכן נמצאו יצירות יפהפיות, אלא שרק אחת מהן כללה מוזיקה שהיתה של באך בלבד. השניה היתה ערבוב של יצירות שלו יחד עם יצירות של מלחינים אחרים בני תקופתו, שהיו יפות בעיניו והיה נראה לו שאשתו תאהב לשיר.

נדרשו שנים רבות לאתר חלק מהזיהויים השגויים במחברת השניה, כמו את המינואטים האלה למשל. אמנם מלכתחילה היה ספק מסויים לגביהם בין אקדמאים (בקטלוג ה BWV הופיע ליד שמם הכיתוב ״מקור מוטל בספק״), אבל בידע הכללי הם נרשמו כיצירות של באך.

זה נחתם ב 1965, כשעיבוד של להקת The Toys למינואט (המאז׳ורי) הגיע למקום ה 2 בטבלת הבילבורד ומכר 2 מיליון עותקים. הקרדיט שניתן על המלודיה ל״יוהאן סבסטיאן באך״ מיצק בדימוי הפופולרי את המינואט בסול מאז׳ור כבאך אורגינל המקורי אסלי אל תתפתו לחיקויים.

ואז ב 1979 התפרסם מאמר מהפכני, חבוי בעמודים האמצעיים של Bach-Jarbuch, פרסום שיוצא פעם בשנה ושכולו מוקדש ליצירתו של באך. המאמר חשף מחדש קטלוג של יצירות קלידים מהמאה ה 18 בו נמצאו המינואטים חבויים בתוך הסוויטה של פצולד.

בהוצאה הבאה של ה BWV הם הוזזו אחר כבוד ממקומם ונרשם לידם קרדיט הולם לפצולד, אבל כמו שאומרים – שיהיה לפצולד בהצלחה עם זה. חיפוש גוגל על “Petzold Minuet in G״ נותן 46,900 מציאות, ואילו אותו חיפוש עם “Bach Minuet in G״ נותן 1,050,000 תוצאות.

כך נפלתי גם אני ב״כולם יודעים״ הדיסאינפורמטיבי הזה ונתתי את הקרדיט לבאך.

וזוכרים את אייסכילוס? מסתבר שכל הסיפור הזה על הצב מחוסר כל בסיס. פייק שלקח כ 2,000 שנה להפריך. הוא נשען על טקסט שכתב ההיסטוריון הרומאי ״פליניוס הזקן״( גאיוס פליניוס סקונדוס) במאה ה 1 לספירה (כלומר 500 שנה אחרי אייסכילוס), ושעל פי בריטניקה התבסס בכלל על מעשיות מלגלגות שהומצאו על אייסכילוס אחרי מותו, ככל הנראה בגלל שהוא היה קרח (״העיט חשב שהראש הקרח שלו הוא סלע, הא!״ גרסת המאה הרביעית לפנה״ס ל״חחח״).

ומאסו תומאסוי פיניגרה, הממציא המהפכני של טכניקת ההדפסה מתחריט? גם זה פייק, שהחזיק מעמד יותר מ 400 שנה. מסתבר שזו המצאה של ג׳ורג׳יו וואסארי, ההיסטוריון האיטלקי הידוע בן המאה ה 16 ומי שטבע את המונח ״רנסאנס״ (באיטלקית – ״rinascita״). ווסארי רצה להאדיר את שמה של איטליה ושל פירנצה, עירו שלו ושל פיניגרה, ולכן ניכס את ההמצאה לפיניגרה אף על פי שככל הנראה ידע שהטכניקה הומצאה למעשה גרמניה שנים לפני כן. זה הופיע בכל הספרים כעובדה מוגמרת במשך מאות שנים, עד שרק במאה ה 20 התחילו לגלות שהוא האדיר את שמה של איטליה באופן כוזב ושיטתי בשלל תחומים.

אני לא יודע אם אפשר לחמוק מהגורל, אבל מה שבטוח זה שלא פשוט לחמוק מדיסאינפורמציה. בין אם זה במאה ה 4 לפני הספירה, במאה הראשונה, במאה ה 16 או במאה ה 18, כנראה שאיפה שלא נוגעים הצב הזה ייפול לנו בסוף על הראש.


5 Comments

אורי מוסנזון · September 21, 2020 at 4:55 am

מגניב!

כמה שעות אימון לקח לך להגיע לרמה כזו של שליטה באקורדים?
אני חושב להתחיל ללמוד גיטרה. בעתיד, אולי לא הקרוב.

Kulu Orr · September 21, 2020 at 11:40 am

היי אורי

זה מאד תלוי לאן אתה רוצה להגיע בגיטרה.

מה שאני מנגן בוידאו למעלה זו רמת בסיס/ביניים (יש קטעים הרבה יותר מורכבים) של סגנון נגינה אחר ממה שאנשים בדרך מתכוונים כשהם אומרים ״לנגן אקורדים״.
מה שאני מנגן שם זה מה שנקרא פינגרסטייל, שזה אומר פריטה לא על כל המיתרים בו זמנית כדי לייצר אקורד אחד, אלא נגינה על מיתרים בודדים, לחוד או בו זמנית (עם אצבעות שונות). יש בקטע הזה את מה שמאפיין מאד (גם) יצירות של באך שזו תנועה בו זמנית של שני קוים (או יותר) של מלודיה שנעים אחד עם ומול השני. הטכניקה הזו נקראת קונטרפונקט
https://he.wikipedia.org/wiki/קונטרפונקט

בגיטרה בדרך כלל מיישמים את זה על ידי נגינה בו זמנית של מלודיית בס ומלודיה אחרת במיתרים הגבוהים. אני לא יודע אם שומעים מספיק טוב (כי זה הוקלט לפני 8 שנים עם מיקרופון מובנה של מחשב שזה לא איזה להיט) אבל נסה להקשיב רק לבסים ואחרי כן רק למלודיה בגבוהים ותראה איזה גאון הבאך הזה. כלומר הפצולד הזה, לא ניטפל לקטנות 😉
את הבסים מנגנים עם הבוהן (על 2 המיתרים עם הצלילים הנמוכים בגיטרה, כלומר השניים העליונים) ואת המלודיה של הגבוהים מנגנים עם שלושת האצבעות (אצבע אמה קמיצה) על שלושת המיתרים הדקים.
המיתר השלישי מלמעלה (רביעי מלמטה) יכול להיות לפעמים חלק מהמלודיה הראשונה ולפעמים בשניה.

לנגן פינגרסטייל, לפחות בתחילת הדרך, זו טכניקה שונה מאשר לפרוט אקורדים, בסגנון ״סביב המדורה״ או כדי לשיר בצורה פשוטה. לנגן פינגרסטייל של קטע פשוט ברמה סבירה יכול לקחת כמה חודשים לפחות. ואילו לנגן אקורדים ברמה של לשיר שירים פשוטים זה עניין של כמה שבועות להערכתי לכל היותר (כמובן זה תלוי כמה מתאמנים). כמובן שאין סוף להעמקה וכדי לנגן אקורדים בחופשיות בכל מיני שירים מורכבים יכול לקחת חיים שלמים, וגם בנגינת אקורדים ברמה הגבוהה יש אין סוף טכניקות.

ככל שמתקדמים רואים גם שההפרדה הזו מלאכותית, כי בסופו של דבר גם אקורדים וגם פינגרסטייל בנויים על אותם סולמות ואין באמת הפרדה. ברוב השירים שאני מנגן לעצמי הטכניקות משתלבות (אפילו כשמנגנים עם מפרט יש 3 אצבעות פנויות והרבה גיטריסטים מפורסמים עשו בזה שימוש, עיין ערך מארק קנופלר).

אם לחזור לשאלתך המקורית, התשובה לשאלה תלויה בעיקר במה בא לך להיות יכול לעשות על הגיטרה (סביר שהתשובה הגנרית היא ״הכל כולל סולואים של סלאש על חשמלית״ אבל כוונתי בהתחשב בזה שאני משער שאתה לא איזה טינאייג׳ר שעכשיו ישב 14 שעות ביום ויחרוש בחדר שלו על הגיטרה). אם אתה פשוט רוצה לפרוט לך ולשיר שירים פשוטים, תוך כמה שבועות אתה מנגן ושר את ארסנל השירים המרשים שאין בהם אקורדים עם גשר (אקורד F האיום! שלא לדבר על C#m נניח), ותוך כמה חודשים אתה כבר יכול (עם מספיק אימון) לנגן כמעט כל שיר פופ מוכר.
אחרי כן אם אתה יותר בעניין של בוסה-נובות (שירים של מתי כספי למשל) או שירים בגוון יותר ג׳אזי (חלק מהחומרים של יוני רכטר) אז אולי עוד כמה חודשים של אימון.

לעומת זאת אם אתה בעניין של קטעים קלאסיים או פלמנקו, זו קצת אופרה אחרת. הה הה.

Kulu Orr · September 21, 2020 at 12:09 pm

ואגב עוד אופציה חמודה שאני נהנה להשתעשע איתה לפעמים זה יוקלילי – גם פשוט יותר ללמוד וגם קל יותר לקחת ממקום למקום

Anonymous · September 21, 2020 at 12:48 pm

וואו! המון המון תודה על התשובה המפורטת.
עכשיו אני נזכר ששמעתי פעם דברים דומים.

Eppie Bat-ILan · October 6, 2020 at 12:02 pm

יפה.
גם המינואט, גם הנגינה, גם ההדפסים, גם האסוציאציות, והכתיבה שמחברת את כולן

Leave a Reply

Your email address will not be published.