מימין לשמאל ומשמאל לימין
- מדוע עברית, ערבית ו-10 שפות נוספות נכתבות מימין-לשמאל, ואילו רוב השפות האחרות, למרות שהתפתחו מאותו אב קדמון, נכתבות משמאל לימין?
- איזו שפה נכתבת כיום על ידי עשרות מיליונים גם מימין לשמאל וגם משמאל לימין? ואיזו גם משמאל לימין וגם מלמעלה למטה?
- מהם חמשת הכיוונים בהם כותבים כיום שפות?
- ומדוע הכיוון החמישי כמעט ונכחד בעקבות שוד של מלפפוני-ים?
מכיווניות של שפות אפשר ללמוד על האבולוציה של מערכות כתב, ולהבין מעט טוב יותר את מצבו של העולם כמעין מגדל-בבל בו מצד אחד קיימות שפות רבות כל כך ומצד שני הדמיון ביניהן כה רב.
פורסם במקור באתר מכון דוידסון (הזרוע החינוכית של מכון ויצמן)
לא יודעים מימינם ומשמאלם
כילד הפליא אותי ששפות רבות נכתבות בכיוון הפוך לשפת אימי. כששאלתי, הוסבר לי ששפות עתיקות סותתו בפטיש ואיזמל על אבן, ואילו שפות חדשות יותר, כמו אלו האירופיות, נכתבו בדיו על נייר. על פי ההסבר, מאחר ורוב האנושות ככל הנראה ימנית הרי שסיתות אמור להיות נוח יותר לביצוע מימין לשמאל, ואילו בכתיבה על נייר משמאל לימין נמנעת מריחת הדיו על ידי היד הכותבת. עוד כילד הרמתי גבה, מאחר ולמרות תחביב של כתיבה בעט נובע לא התקשיתי לכתוב באנגלית בבית הספר בלונדון יותר או פחות מאשר בעברית בבית. לא הבחנתי גם בהבדל ניכר במהירות הכתיבה בין השפות.
ואכן חוקרים רבים מערימים קשיים על טיעון זה.
ראשית, טיעון מריחת הכתב בעייתי לאור העובדה שהירוגליפים נכתבו על פפירוס, בכל כיוון, כבר לפני 4,600 שנה וכמו כן צוירו תדיר בצבע על קירות וחפצים. גם שפות אחרות באזור נכתבו מימין לשמאל בדיו לאורך ההיסטוריה על גבי חומרים שונים כמו פשתן, פפירוס וקלף.
לא ברור גם מדוע סיתות אמור להיות קל יותר מימין לשמאל דווקא. כדי לייצר כל אות כנדרש יש לשנות בדרך כלל את זווית התקיפה של סיתות האבן כך שתהיה מימין ומשמאל לסירוגין, ולא פעם העבודה הינה אנכית. הירוגליפים מצריים למשל, כמו בתמונה למטה, סותתו בכל כיוון ללא שניכרת העדפה ברורה. מה גם שכתיבה רבה בוצעה לא בסיתות כי אם בחריטה או הטבעה, מה שקל יותר לביצוע עבור ימנים כשרואים את האות הקודמת ולא מסתירים אותה עם היד החורטת.
הפפירוס הקדום ביותר: ״יומני מרר״, שנכתבו על ידי מנהל צוות שסיפק חומרים לבניית הפירמידה הגדולה בגיזה לפני 4600 שנה | מקור: כתב העת ״ארכיאולוגיית המזרח הקרוב״, 2014
שנית, הכתבים העתיקים ביותר לא נכתבו מימין לשמאל דווקא. לא כתב היתדות, שהוא הקדום ביותר המוכר לנו; לא כתב חרטומים העתיק כמעט כמוהו; ולא הכתב הפרוטו-כנעני ממנו התפתחו כל הכתבים המערביים והשמיים.
בכתב היתדות נכתבו רוב גדול מהלוחות משמאל לימין.
רשימת מלאי של סוגי אבנים, כתובה בכתב יתדות – בכל תיבת טקסט המילים כתובות משמאל לימין.
גכתב החרטומים המצרי נכתב ונקרא הן אנכית והן אופקית. כאשר נכתב אופקית, הייתה הכיווניות לעתים מימין לשמאל ולעתים בכיוון ההפוך, ונקבעה לפי הכיוון שאליו מביטים הסמלים: תמיד אל תחילת השורה. בתמונה המצ״ב אפשר למשל לראות בצילום 1 כתיבה מלמעלה למטה, בצילום 2 כתיבה משמאל-לימין, ובצילום 3 כתיבה מימין-לשמאל.
צילום 1 – עמק המלכים, הקווים המפרידים אנכיים ומכאן שהטקסט כתוב בטורים; צילום 2 – קבר מינאחט, הסמלים פונים שמאלה – כיוון הקריאה משמאל לימין; צילום 3 – מקדש אומבוס, הסמלים פונים ימינה – כיוון הקריאה מימין לשמאל.
הסמלים בכתב היתדות וכתב החרטומים סימלו לעיתים מילים שלמות, לעתים הברות ולעיתים אותיות, אך גם המערכת הקדומה ביותר המוכרת לנו שהייתה על טהרת האותיות, הפרוטו-כנענית (הדועה גם כ״פרוטו-סינאית״) מלפני כ-3,800 שנה, נכתבה בשלל כיוונים ולעיתים אף שינתה כיוון באותו הטקסט.
הכתובת הפרוטו כנענית הראשונה שפוענחה, מהספינקס של סראביט אל קאדים – משנה כיוון ומפגינה חוסר סדר
היה זה רק הכתב הפיניקי, שהתבסס על הכתב הפרוטו-כנעני ושעליו התבססו כנראה כל מערכות הכתב הקיימות מהודו ומערבה, שהתקבע על כיוון הכתיבה מימין לשמאל. ממנו נגזרה הכיווניות של עברית, ערבית ושאר הכתבים באזורים אליהם הגיעו הפיניקים ועליו מבוססים ככל הנראה גם הכתבים האירופאיים. אך אם אכן כל הכתבים המערביים נובעים מהכתב הפיניקי, איך ומתי התהפך כיוון כתיבתם של אלו האירופאיים?
מילים מאובנות
האתגר הניצב בפני פליאוגרפים – חוקרי כתבים עתיקים (מיוונית: ״פליאו״ – παλαιός – עתיק, וגרפין – ״γράφειν״ – לרשום, לשרטט), דומה לזה שעומד בפני חוקרי מאובנים (פליאונטולוגים): החתירה לפענוח התפתחות ממושכת על בסיס ממצאים חלקיים. האתגר דומה לניסיון לשחזר סרט על ידי אוסף תמונות מתוכו. ככל שיהיו לנו יותר תמונות אותן נמקם על רצף הזמן, כך נצליח לשחזר טוב יותר את העלילה.
ממיקום הממצאים הפליאוגרפיים על סרגל הזמנים של ההיסטוריה מתקבלים שני הלוחות המצורפים. הראשון מתאר את האבולוציה של הכתב העברי, החל מפרוטו-כנענית (1750 לפנה״ס), דרך פיניקית (1000 לפנה״ס), ארמית קדומה (900 לפנה״ס), ארמית ממלכתית (700 לפנה״ס) ועד לצורתו המוכרת לנו כיום (סביב 150 לפנה״ס).
לוח 1 – התפתחות הכתב העברי (הוכן על פי פרנק סימונס, אנשומן פאנדי / יוניקוד ומקורות נוספים)
צורת האותיות השתנתה בהדרגה לאורך אלפי השנים, משפה לשפה, עד כדי שכיום כבר נתקשה לאתר את הדמיון בין חלק מאותיות העברית המודרנית ובין מקבילותיהן הפרוטו-כנעניות מבלי להיות ערים גם לכל שלבי הביניים. כינויי האותיות, לעומת זאת, השתנו מעט מאוד: שמות האותיות המוכרים לנו כיום זהים כמעט לחלוטין לשמותיהן באלף-בית הפיניקי. פה ושם אותיות פיניקיות כמו ״צָדֵּה״, ״תַּאוּ״ או ״מְלָמַד״ הפכו בעברית ל״צָדִי״, ״תָּו״ ו״לָמֶד״, אבל אם היינו מדקלמים את הא״ב העברי המוכר לנו כיום באוזניו של מורה ללשון מלפני 3,800 שנה היינו בהחלט מקבלים ציון ״עובר״. עברית היא השפה הכנענית היחידה שעודנה בשימוש, וכך יש לנו את הפריבילגיה הייחודית שבהבנת המשמעויות של שמות האותיות הללו. כדוברי עברית אנו יכולים להשקיף אלפי שנים אחורנית אל חלק ניכר מהאותיות הפרוטו-כנעניות, ולהבין בנקל את מקור הצלילים שהן מבטאות לפי צורתן.
חלק משמות העצם תנ״כיים ופחות נפוצים כיום. למשל הצליל אָה של האות הראשונה, שצורתה דומה לראש של שור בעל קרניים, בא מהמילה “אָלֶף” שפירושה שור, כמו בפסוק ״שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ״ (דברים, ז׳, י״ג). או למשל ״לָ״ שמייצג אות שצורתה ״מְלָמַד״ – מקל לשליטה בחיות-משק כמו בפסוק ״וַיַּךְ אֶת-פְּלִשְׁתִּים שֵׁשׁ-מֵאוֹת אִישׁ בְּמַלְמַד הַבָּקָר״ (שופטים ג’, ל״א).
אך רבים משמות העצמים עודם בשימוש: ״רֵישׁ״ מאיירת בבירור ראש אדם; ב״מֵם״ נראים גלי המים; באיור האות ״כָּף״ ניכרת כף היד; וה״יוּד״ מציירת זרוע, כלומר יד. חלק משמות האותיות הגיעו ממש כמות שהן, צליל ומשמעות גם יחד, כל הדרך מהפרוטו-כנענית של תקופת הברונזה עד ל״שיר האלף בית״ של נעמי שמר: ״בֵּית זֶה בַּיִת, גִּימֶל זֶה גָּמָל גָּדוֹל, מַהִי דָּלֶת – זוֹהִי דֶּלֶת שֶׁפּוֹתַחַת אֶת הַכּוֹל״. שפות אחרות, בניגוד לעברית, יתקשו למצוא משמעות בשמות אותיות. ביוונית למשל שמות האותיות ״ביתא״ או ״דלתא״ הן צלילים חסרי משמעות, נטולי קשר למילים ביוונית עבור ״בית״ או ״דלת״.
קל אם כן לראות את קרבת המשפחה של העברית לאלפבית הראשון. מה בדבר השפות האירופיות? בלוח השני מוצגת התפתחות האותיות הלועזיות דרך יוונית עתיקה (750 לפנה״ס), לטינית ארכאית (500 לפנה״ס) ולטינית (1 לספירה).
לוח 2 – התפתחות הכתב הלטיני (הוכן על פי פלוריאן קולמס, אלן היילי, דייויד סאקס ומקורות נוספים)
הסברה הרווחת היא שמערכות הכתב המערביות, הנכתבות כיום משמאל לימין, התפתחו מהפיניקית שנכתבה מימין לשמאל. איך ניתן להסביר את היפוך הכיווניות? המעבר בלוח מס׳ 2 מהלטינית הארכאית ללטינית, סביב המאה החמישית לפנה״ס, מראה שלא רק כיוון הכתיבה התהפך אלא גם האותיות עצמן, שהפכו להיות תמונת מראה של עצמן. הדבר ניכר במיוחד באותיות הא-סימטריות (C, D, E, F, K, L, N, P, R ו-S). באלפאבית היווני (אבצדריום) הקדום ביותר שנמצא – מהמאה השמינית לפנה״ס (מצ״ב), בולט הדמיון בין האלף-בית הפיניקי לבין האותיות היווניות בגרסתן טרם השיקוף, כשעוד נכתבו מימין לשמאל.
איך ומתי התרחש היפוך הכיווניות הזה, גם בסדר כתיבת האותיות וגם באותיות עצמן?
האבצדריום היווני הקדום ביותר שנמצא – מהמאה ה-8 לפנה״ס.
בחלק מהשפות ההיפוך היה חד, עקב התנגשות מאוחרת בין מערכות כתב שונות של אותה השפה. באנגליה, למשל, כתבו עד סוף האלף הראשון לספירה מימין לשמאל באמצעות כתב רוּנוֹת בשם Futhark (על שם 6 הרונות הראשונות בו). רק באלף השני לספירה, עם התפשטות הנצרות הרומית ברחבי אירופה, החליף האלפאבית הלטיני כמעט בבת אחת את הרונות, ואז התחלף בחדות גם כיוון הכתיבה והקריאה.
התנגשות דומה מאפיינת כיום את השפה האַזֶרִית, ומכאן מצבה הייחודי כשפה היחידה הנקראת ונכתבת באופן נפוץ הן מימין לשמאל והן משמאל לימין. כ-10 מיליון אזרים ברפובליקת אזרבייג׳אן כותבים וקוראים משמאל-לימין, בתערובת של אותיות קיריליות (רוסיות) ולטיניות, וכ-15 מיליון אזרים נוספים החיים בצפון איראן כותבים וקוראים את אותה השפה כמו שכניהם מצפון מימין לשמאל, עם מערכת כתב פרסית-ערבית.
אך אזרית ואנגלית הן היוצאות מן הכלל. בעברן של רוב מערכות הכתב הנוהגות משמאל לימין טמון שינוי כיווניות הדרגתי יותר.
כחרוש השור
קיימים ארבעה כיווני כתיבה עיקריים:
- מימין לשמאל – כמו בעברית או ערבית.
- משמאל לימין – כמו בשפות האירופיות.
- מלמעלה למטה – כאשר הטורים מתקדמים או מימין לשמאל כמו בקוריאנית, סינית ויפנית, או משמאל לימין כמו באויגורית או במונגולית.
- מלמטה למעלה – בשפות כמו בָּאטַאק בסומטרה או הַאוּנוֹאוֹ בפיליפינים.
כיווני כתיבה: 1. מימין לשמאל – יוונית אובויאנית, 2. משמאל לימין – לטינית,
3. מלמטה למעלה – טיפינאך (ברברית עתיקה) , 4. מלמעלה למטה – מונגולית
אך קיימת גם אופציה חמישית לכיוון כתיבה, שאולי מסבירה את מנגנון ההיפוך.
רוב הכתובות היווניות מהמאה השישית לפנה״ס כתובות לא מימין לשמאל וגם לא משמאל לימין, כי אם בשילוב שכינויו ״בּוּסְטְרוֹפֵדוֹן״: כתיבה מכיוון אחד, הגעה לסוף השורה והמשך בכיוון ההפוך מקצה השורה הבאה. ״בּוּס״ ביוונית (βοῦς) הוא ״שור״, ״סְטְרוֹפֵה״ (στροφή) משמעו להסתובב, ו״דוֹן״ (δόν) היא סיומת המאפיינת אופן פעולה (בדומה לסיומת ״ly-״ באנגלית). הכתיבה משולה לחרישת שדה באמצעות שור – הלוך וחזור, עם היפוך כיוון בקצה כל תלם. האותיות בשורות ה״הפוכות״ יהיו לרוב בכתב מראה. מצ״ב דוגמה לבוסטרופדון בעברית:
שלב המעבר הבוסטרופדוני ניכר בטקסטים יווניים עתיקים רבים בתקופה זו. הנה למשל מקטע מתוך ״קוד גורטין״ – חוקי עיר-המדינה גורטין שבכרתים, המסדירים נושאים כגון בעלות על עבדים, תקנות ירושה, אימוץ, עונשים על אונס וניאוף ועוד. מרבית הכיתוב נשחק, אך גם החלק ששרד מרשים, ומתפרש על רוחב של עשרה מטרים ולגובה מטר וחצי. השורות האי-זוגיות כתובות משמאל-לימין, הזוגיות מימין-לשמאל, וההיפוך ביניהן ניכר באותיות א-סימטריות כמו E, P או S.
קוד גורטין – מקטע, 450 לפנה״ס
מה קרה לבוסטרופדון
טכניקת כתיבה סירוגית שכזו הופיעה באופן בלתי תלוי בכמה מקומות בעולם, כמו למשל בקרב העמים הספאיטים שבאזור סוריה, באימפריה השבאית – הזכורה בזכות מלכת שבא בת תקופתו של שלמה המלך, ובמקומות נוספים. בבלשנות, כמו בביולוגיה, אבולוציה מקבילה של תכונה שמתפתחת באופן בלתי תלוי בכמה מקומות מצביעה על יתרון כלשהו של אותה תכונה, ואכן לבוסטרופדון יתרונות שבעטיים יש מי שאפילו כיום מנסים להחיות את השיטה.
נדמיין למשל שאנו עומדים בראש סולם בעיר גורטין, ומסתתים טקסט ארוך על הקיר. קל לשער שנעדיף להתחיל שורה חדשה בסוף השורה שלפניה, ולא לרדת מהסולם בסוף כל שורה, להיסחב עם כל הציוד לצד השני ורק אז להתחיל את השורה הבאה. היתרון תקף גם כיום, ולא רק למי שנוהג לסתת כתובות אבן: בקריאה ובכתיבה נדרש עיכוב קצר בסוף כל שורה לצורך הזזת המבט לתחילת השורה הבאה בעברו השני של הדף. ככל שהשורה ארוכה יותר, ובוודאי אם היא בכתב יד ואינה לגמרי ישרה, יגדל העיכוב בחיפוש ובמציאת המשך הטקסט.
מסיבה זו יש הטוענים שאחרי שלב התרגלות קצר, יעיל ומהיר יותר לקרוא טקסט בוסטרופדוני. הדוגלים בשיטה מציעים כלים חינמיים וערכות פיתוח תוכנה להפיכת קבצי טקסט קיימים לבוסטרופדון, והוקמו גם אתרים לשכנוע באמצעות סיפורים בפורמט זה. הנה לדוגמה תחילתו של סיפור הילדים הקלאסי ״ארנב הקטיפה״ של מרג׳רי וויליאמס. המעוניינים בשכלול כישוריהם הבוסטרופדוניים מוזמנים לקרוא באתר את המשך הסיפור, וסיפורים נוספים.
תור הזהב של הבוסטרופדון ביוון היה במאה השישית לפנה״ס. במאה החמישית החל סגנון כתיבה זה להיעלם בהדרגה, ובתקופה ההלניסטית, מהמאה הרביעית לפנה״ס ואילך, כבר פינה את מקומו לכתיבה בלעדית משמאל-לימין. הסיבה לבחירה בכיווניות זו לא ידועה. יש פסיכולוגים הטוענים שבגלל אופן פעולת ההמיספרות במוח יש יתרון מסוים לכתיבה מימין-לשמאל עבור מערכות כתב עיצוריות כמו עברית או ערבית, בעוד שבמערכות כתב אלפביתיות הכתיבה משמאל-לימין עדיפה, אך אין הסכמה רחבה על כך. השערה נוספת היא שבתרבות היוונית היה רקע חזק של כתיבה משמאל-לימין, עקב כתבים קדומים דוגמת ליניארי-ב׳, אך לא נמצאו ראיות לכך.
השערה נוספת היא שיוונית כלל לא הגיעה מפיניקית כי אם מכנענית. הכתב הפיניקי הפך לדומיננטי במזרח התיכון אך הפרוטו-כנענית לא נעלמה, המשיכה להתקיים במקביל בשולי המרחב והתפתחה לכנענית שבניגוד לפיניקית המשיכה להיכתב בכל הכיוונים. ולכן היוונית שהתבססה עליה, לפי תיאוריה זו, נכתבה גם היא ללא כיווניות מוגדרת עד המאות השישית והשביעית לפנה״ס.
בין אם מימין-לשמאל או משמאל-לימין, עצם ההחלטה על כיוון כתיבה אחיד מפשטת את הכתיבה ואת הקריאה. ולראיה, למרות כל יתרונותיו נעלם בסופו של דבר הבוסטרופדון, וכל מערכות הכתב המרכזיות בעולם המודרני בחרו כיוון כתיבה מובהק.
שוד מלפפוני הים הגדול
מעל אלפיים שנה לא היה הבוסטרופדון בשימוש מחוץ להיותו מושא מחקר בלשני והיסטוריוגרפי. לכל היותר שימש לעיתים כמכשיר אמנותי, כמו למשל במקרה של ״אטלנטיאנית״ – השפה הבוסטרופדונית שהומצאה עבור הסרט ״אטלנטיס״ על ידי הבלשן פרופ׳ מארק אוקרנד. אוקרנד זכה כבר לתהילה בלשנית בהוליווד אחרי שפיתח שפה מורכבת עבור גזע הקלינגונים מסדרת וסרטי ״מסע בין כוכבים״. בדומה לקלינגונית, גם אטלנטיאנית היא אולי שפה עשירה, הכוללת כללי דקדוק מפורטים, מערכת כתב ואוצר מילים לא מבוטל, אך מעולם לא הייתה בשימוש מחוץ לאולפני דיסני.
פרופ׳ מארק אוקרנד מלמד את האלפבית האטלנטיאני | מקור: Atlantis Fandom
בשנת 2001 זכה הבוסטרופדון לתחייה במקום בלתי צפוי – האי פנטקוסט באוקיאנוס השקט. האי הקטן יוצר משולש כמעט שווה צלעות עם אוסטרליה וניו זילנד, וידוע בעיקר בזכות ״צלילות האדמה״ הנועזות שנתנו השראה להמצאת הבאנג׳י. בשנת 2001 הופיע הצ׳יף וִירָלֵיאוֹ בּוֹבּוֹרֶנוואנוּאַה מפנטקוסט בוועידת האו״ם לנושא עמים ילידים, והודיע חגיגית על הקמתה המפתיעה של אומת טוראגה העצמאית בקצה הצפון מזרחי של האי. זו הייתה נקודת קיצון של מתחים הולכים ומתעצמים בין הילידים לבין הממשלה המערבית באופיה, תולדה של היסטוריה קולוניאלית בריטית וצרפתית. הצ׳יף וירליאו הודיע שלאומה יהיו בין השאר מטבע ובנק משלה – שיתבססו על חטים של חזירי בר וצדפות, שפה משלה – שתתבסס על שפת הראגה המסורתית באזור מאלינזיה, ומערכת כתב משלה בשם אַווֹיוּלִי – שתתבסס על ציורי החול המסורתיים באי. מאחר ומאפיין מרכזי של ציורי החול היה שרטוט במשיכה אחת, ללא הרמת המקל מהאדמה, גם השפה נבנתה כך שאפשר יהיה לכתוב בה ברציפות, מבלי להרים את העט מהנייר. בוסטרופדון הייתה לכן הבחירה הטבעית.
למעלה – ציור חול מסורתי, למטה – אלף-בית אוויולי
במשך 14 שנה הפעילה אומת טוראגה העצמאית בית ספר מסורתי קטן בשפת האוויולי ובו כמה עשרות תלמידים, אך בשנת 2015 חל משבר. אנשי כפר שכן פשטו על הריף של אומת טוראגה הקטנה וגנבו מלפפוני ים, מצרך נחשק. כנקמה אירגן הצ׳יף וירלאו פשיטה על הכפר, שכללה שריפת כמה מבקתות הכפר השכן. ההרפתקה הסתיימה במעצרו של הצ׳יף שממילא היה מסוכסך עם הרשויות, מעצר שפגע אנושות בפעילות אומת טוראגה וגרר את סגירת בית הספר. כיום נותרו בודדים הקוראים וכותבים בשיטה שהמציא וירלאו, ונראה הכתיבה והקריאה בבוסטרופדון בדרכן חזרה אל דפי ההיסטוריה.
שלט הכניסה לבית הספר של אומת הטוראגה. שמו מופיע למעלה באוויולית, בכתב בוסטרופדוני: ״המוסד המאלינזי למדע, פילוסופיה, אנושיות וטכנולוגיה״. בחלקו התחתון של השלט פירוט מקצועות הלימוד באנגלית משובשת, וביניהם: “Alvapet” (אלף-בית), “Nambas” (מספרים) , “Kastom Kalenda” (לוח שנה מסורתי) ו- “Biliv Long Kustom” (אמונות מסורתיות עתיקות)
הגלובליזציה של אופקי אנכי
לפני סיום – מבט מהיר למזרח הרחוק, שחווה גם הוא טלטלות בתחום כיווניות השפה.
קוריאנית, יפנית וסינית נכתבו מסורתית מלמעלה למטה, כאשר הטורים מתקדמים מימין לשמאל כך שדפדוף בספר בסינית דומה לדפדוף בספר בעברית, אך כיום נכתבות שלושתן אופקית, משמאל לימין בדומה לאנגלית וגם כיוון ההתקדמות בספרים התהפך. התהליך התרחש יחסית לאחרונה והינו פרי הגלובליזציה.
הסנונית הראשונה למעבר הכיווניות בסין הייתה בינואר 1915, עם הגיליון הראשון של הירחון ״מדע״ (科學). המהדורה נפתחה במשפט הבא, שנכתב באופן שערורייתי משמאל לימין: ״גיליון זה מודפס לרוחב, החל מצד שמאל למעלה, וזאת לא לשם החידוש אלא בכדי להקל על הכנסת נוסחאות מתמטיות, פיזיקליות וכימיות. עם קוראינו הסליחה״. בעשורים שאחרי כן הופיעו מילים ומושגים בשפות לועזיות בתכיפות הולכת וגוברת בתוך טקסטים סיניים מסורתיים, והצורך לסובב את הנייר ב-90 מעלות בכל פעם בכדי לקרוא אותם הפך מייגע. בשנת 1949, עם תום המהפכה, החליטה המפלגה הקומוניסטית שטקסטים רשמים יכתבו אופקית בלבד.
כיום רוב הטקסטים בסין מופיעים כתובים משמאל לימין, אך לא נדיר להיתקל בטקסט אנכי, למשל כשנותר מקום צר וארוך בין שני טורים בעיתון. בנוסף, במקדשים העתיקים ובעיר האסורה חקוקים ומצויירים לעתים קרובות שירים מסורתיים בני 4 סמלים הכתובים כולם מימין לשמאל. מעין כתיבה חגיגית של 4 טורי טקסט סיני מסורתי, שנכתב כזכור אנכית בטורים המתקדמים מימין לשמאל, כאשר בכל טור מילה אחת בלבד. משמאל לימין, מלמעלה למטה ומימין לשמאל – גיוון כיווני רב זה מוביל לגמישות מחשבית מסויימת בעניין הכיווניות, כפי שאפשר לראות למשל בתמונה המצ״ב של משאית הדואר הסינית.
הכיתוב על דלתות רכבי דואר בסין הינו תמיד מקדמת הרכב לכיוון אחור. בדלת השמאלית של הרכב, הרחוקה יותר בתמונה, זה מסתדר יפה עם כיוון ברירת המחדל משמאל לימין. בדלת הימנית לעומת זאת נדרש היפוך כיוון וכתיבה מימין לשמאל הן בטקסט הסיני והן באנגלית: TSOP ANIHC. נוהג זה מקובל על רכבים רבים בסין, כולל אוטובוסים לתיירים
תהליך דומה של מעבר מכתיבה אנכית לאופקית עבר על יפן, אך שם הכיווניות המסורתית עדיין מקובלת יותר. כך ניתן למצוא בחנויות הן ספרים בכיווניות האנכית המסורתית (טאטגאקי) ששדרתם מימין כמו בעברית, והן ספרים חדשים בהם השדרה משמאל כמו באנגלית (יוקוגאקי). ֿ
קוריאה היתה האחרונה לבצע את המעבר. רק ב-1988 החל העיתון הראשון שם להדפיס משמאל לימין, ואליו הצטרפו בהדרגה בשנות ה-90׳ כל שאר העיתונים. כיום ניתן למצוא כיווניות אנכית רק בספרים ועיתונים ישנים וכאלמנט עיצובי.
גם טייוואן, או בשמה הרשמי ״הרפובליקה הסינית״, שמרה במידה רבה על כיוון הכתיבה האנכי מסיבות הנובעות מההיסטוריה הפוליטית של המדינה. ״הרפובליקה הסינית״ הוקמה בסין ב-1911, עם הפלת השושלת הקיסרית האחרונה, וכללה עד המהפכה הקומוניסטית את רוב סין היבשתית. בעקבות ההפסד במלחמת האזרחים של 1949 לצבא האדום הסיני נותר האי כשריד האחרון מהרפובליקה, כאשר המדינה הקומוניסטית ביבשת, ששמה ״הרפובליקה הסינית העממית״, רואה בטייוואן מחוז מורד. כך, למרות קשרי מסחר ענפים, נוצר נתק תרבותי ופוליטי רב שנים בו כל אחת מהרפובליקות טוענת לריבונות על סין כולה והן אינן מכירות זו בזו. המצב הוביל לכך שבניגוד לסין היבשתית, טייוואן הקפידה הקפדה יתרה על המסורת, כולל בכיווניות הכתיבה. עם זאת, גם לה קשה היה לעמוד בפני כוחות הגלובליזציה, ומאז שנות ה-90׳ מתרחש בה בהדרגה אותו תהליך הגורם לסחף לכיוון הכתיבה האופקית. כיום כמעט כל העיתונות במדינה, למשל, מודפסת משמאל-לימין.
עתידנו מאחור והעבר לפנינו
לכיוון הקריאה נמצאו השלכות פסיכולוגיות מעניינות. למשל במחקרים שהשוו בין הייצוג הויזואלי של חלוף הזמן אצל נבדקים בסין, באנגליה, בטייוואן ובמקומות נוספים התבקשו המשתתפים לסדר על שולחן רצף תמונות המתאר שלבים שונים בתהליך עם התקדמות ברורה כגון לידה, התבגרות ומוות. התוצאות הראו הבדלים מובהקים בין מדינות, התואמים את כיווני הכתיבה והקריאה.
נבדקים באנגליה סידרו מולם את ציר הזמן משמאל לימין ברוב מכריע של המקרים. לעומתם, אצל סינים דוברי אנגלית הסידור המרחבי של הזמן היה תלוי במועד בו למדו אנגלית, כאשר דוברים דו-לשוניים שלמדו אנגלית בשלב מאוחר יחסית בחיים נטו לחשוב אודות ציר הזמן כאנכי במרחב. דוברי מנדרינית גם זיהו מהר יותר יחסים של מוקדם/מאוחר בין קלפים שונים שהוצגו בפניהם, למשל כאלה עם שמות חודשי השנה, אם אלו הוצגו להם באופן אנכי ולא אופקי. אצל דוברי האנגלית המצב היה הפוך.
במחקרים אחרים נמצא שדוברי מנדרינית צעירים יותר, שהורגלו לכתיבה האופקית המודרנית, נטו פחות לחשוב על הזמן כמתקדם אנכית אלא יותר משמאל לימין, בדומה לדוברי האנגלית. אצל הטייוואנים, לעומת זאת, היה מגוון גדול יותר של כיווני התקדמות, עם חלוקה כמעט שווה בין אנכי לאופקי, ומיעוט לא מבוטל של צירי זמן המתקדמים מימין לשמאל, מיעוט שהפיניקים היו אולי מרוצים ממנו.
מקרה מיוחד שמאייר את התופעה בה הגלובליזציה הולכת ומצמצמת את המגוון הוא זה של שפת האיימארה (Aymara), אחת מהשפות הרשמיות בפרו ובבוליביה, המדוברת על ידי קרוב ל-2 מיליון חברי השבטים הילידים שם. בתפיסה האיימארית העבר נמצא מלפנים והעתיד מאחור, בניגוד לכל השפות האחרות המוכרות בהן ״עתידנו עוד לפנינו״ ו״שנותינו הטובות כבר מאחורינו״. המילה האיימארית למושג ״עבר״ – נַאיִירָה – משמעותה המילולית ״קדימה״, והמילה לציון ״עתיד״ – חִיפָּה – משמעותה ״גב״ ו״מאחור״. בני האיימארה נוטים ללוות את דבריהם בתנועות ידיים רבות, ומחקרים תצפיתיים הראו שאצל הקשישים יותר, שאינם דוברי ספרדית, תנועות הידיים ילוו תמיד מעשים או פעולות בזמן עבר באמצעות הצבעה קדימה, ואלו שבעתיד בהצבעה אחורה. לעומתם בני הדור הצעיר יותר, הדוברים גם ספרדית, עירבו הצבעות גם בכיוונים ההפוכים, המערביים, גם בדברם איימארה. כמו בכיווניות הכתיבה והקריאה, שהולכת והופכת אחידה יותר, כך נוטה הגלובליזציה לאחד גם את הקוגניציה של דוברי השפה.
ייתכן שתהליך הגלובליזציה וההאחדה ימשיך להאיץ, עד שבעתיד ייסגר המעגל ושוב יתאחדו לכיווניות אחת צאצאי הכתב הפרוטו-כנעני שהתפצלו לפני כ-2,500 שנה. בעתיד כזה שוב לא יהיה כה סבוך לשלב מספרים ואותיות במסמכי טקסט בעברית. טקסט כמו זה שקראתם כעת ייראה אז כפי שנראות לנו כיום כתובות בוסטרופדוניות מהמאה השישית לפנה״ס.
תודה לד״ר חגי משגב מהאוניברסיטה העברית, מומחה לאפיגרפיה ופליאוגרפיה שמית, על מספר הערות חשובות.