דמוגרפיה (חלק שני) – חרדים לעתיד ישראל
בחלק הראשון הוסבר ״מודל התמורה הדמוגרפי״ דרכו עברו כמעט כל המדינות המפותחות בעולם, איפה טעה ת׳אנוס, מה מקור המיתוס על ״דילול אוכלוסייה באמצעות חיסונים״ ולמה דווקא ביל גייטס מככב בו. חלק שני ואחרון זה יתמקד במדינה אחת חריגה מאד. מדינה קטנה במזרח התיכון המאיצה לקראת משבר דמוגרפי שאין לו אח ורע בעולם המפותח, ומדוע נראה שהיא נעה בכיוון הפוך מזה בו נעות שאר מדינות העולם.
הפוסט הופיע כחלקה השני של כתבה במגזין המקוון ״שיחה מקומית״, שם הופיע גם החלק הראשון. שני החלקים נכתבו במקור יחד, ככתבה אחת ארוכה שהיתה אמורה להתפרסם שבוע אחר שבוע. שיקולי עריכה, מבצע של צה״ל בעזה, מהומות לאומניות בישראל, בחירות ושאר זוטות דחו את פרסום החלק השני למשך ארבעה חודשים.עכשיו הגיע הזמן.
ישראל לא משתבצת היטב במודל התמורה הדמוגרפי שתואר בחלק הראשון כאוניברסלי וחובק עולם. למעשה, היא סותרת אותו. מצד אחד היא מדינה מפותחת כמעט בכלל מדד, מאידך קצב גידול האוכלוסייה שלה הוא כשל מדינה מתפתחת. ממוצע גידול האוכלוסייה השנתי באירופה, למשל, הינו 0.04 אחוזים, ואילו אצלנו בישראל הוא עומד על כאחוז וחצי.
אם נמקם את מדינות העולם על גרף שציר ה-Y בו הוא מדד המאפיין את רמת החיים הממוצעת במדינה, וציר ה-X בו את מספר הלידות לאישה, חריגותה של ישראל תבלוט מיד. ב-32 המדינות המפותחות (שלב 4 – בכחול) רמת החיים גבוהה והילודה נמוכה; ב-32 מדינות הביניים (שלב 3 – בירוק), רמת החיים נמוכה יותר והילודה בממוצע גבוהה יותר; ובמדינות העולם השלישי (רובן בשלב 2 – באדום), רמת החיים נמוכה והילודה בממוצע גבוהה עד גבוהה מאד.
מכל 173 המדינות בגרף, ישראל היא היחידה שאינה משתבצת לאחת משלוש הקבוצות המובהקות.
מקור: צפיפות אוכלוסין ודמוגרפיה בישראל – תזכיר מדיניות, מוסד שורש למחקר כלכלי-חברתי
אם נבחן את ההיסטוריה של קצב גידול האוכלוסייה בישראל, כפי שניתן לראות אותה מגרף המבוסס על נתוני הלמ״ס, נקבל תמונה מבלבלת למדי, שקצב גידול האוכלוסייה עולה ויורד בה באופן לא ברור.
גלי ההגירה, העליה והירידה מהארץ, מערפלים את התמונה. צריך לנטרל את האלמנט הזה כדי להבין מה קורה עם הריבוי הטבעי. לבחון לא את הגידול באוכלוסייה אלא את שיעור הפריון, או מספר הילדים הממוצע שאישה יולדת בימי חייה.
אם מסתכלים על גרפים היסטוריים באתר ה-OECD, ניתן לראות שהפריון הממוצע לאישה בישראל נותר כמעט קבוע מאז תחילת שנות ה-60׳. הגרף המצ״ב מראה שבין 1961 ל-2018 ירד מספר הילדים לאישה במקסיקו מ-6.8 ל-2.1, בטורקיה מ-6.4 ל-2.0, בקולומביה מ-6.7 ל-1.8 ובקוריאה הדרומית מ-5.8 ל-1.0. ניכר שכולן התקדמו לאורך המודל הדמוגרפי, ואילו בישראל באותה תקופה הירידה היתה מ-3.8 ל-3.1 בלבד. מהמקום האחרון בחבורה ב-1961 עברה ישראל להיות אלופת הילודה של ה-OECD.
מקור: מחלקת הדאטה של ה-OECD
למעשה, מסוף שנות ה-70׳ לא היה שינוי של ממש בפריון הממוצע בישראל, ובכל 40 השנה האחרונות הוא עמד על 3 ילדים לאישה, פלוס או מינוס 0.2. נראה שישראל נתקעה בשלב 3 של המודל הדמוגרפי. שיעור הפריון בישראל כיום, 3.1 ילדים לאישה, גבוה בפער גדול מזה של שאר מדינות ה-OECD. חברות הארגון הבאות אחריה בטבלת הפריון, מקסיקו וטורקיה, עומדות על 2.1 ו-2.0 ילדים לאישה בהתאמה.
השילוב של פריון ברמה המאפיינת מדינות מתפתחות, יחד עם הגירה חיובית ותוחלת חיים גבוהה המאפיינים מדינות מפותחות, מעמיד את ישראל בפני אתגר. לפני מספר שנים ערכה הלמ״ס תחזית לגידול האוכלוסייה עד שנת 2065. בגרף המצ״ב אפשר לראות את שלושת האלטרנטיבות שהציעה הלמ״ס, בהתאם להערכותיה אודות המשך קצב גידול האוכלוסיה – תחזית נמוכה לפיה קצב הילודה מאיטה משמעותית, תחזית גבוהה לפיה הקצב נשאר בעינו ותחזית ביניים שניתן לקוות לה. על הגרף ניתן לראות את עדכון נתוני האמת, ומסתמן שכמו בתחזיות קודמות שערך הלמ״ס, גם הפעם נראה המציאות מתיישרת דווקא לפי הקצה העליון של התחזית.
מקור: פורום ״צפוף״ לאוכלוסייה, סביבה וחברה, באדיבות מישה שאולי
על פי המגמה צפויה אוכלוסיית ישראל לכל הפחות להכפיל את עצמה עד לשנת 2050, מה שיהפוך אותה לאחד האזורים הצפופים בעולם. וזאת עוד לפני שמביאים בחשבון שאזורים נרחבים בה בעיתיים ליישוב מאחר והם מדבריים או שהם שמורים לצרכים צבאיים, ועוד לפני שמתחשבים בשינויי האקלים שצפויים להחריף את הבעיה.
מקור: פורום ״צפוף״ לאוכלוסייה, סביבה וחברה
גידול אוכלוסייה כזה מציב אתגרי תשתית חריפים בשלל תחומים – בריאות, הגנת הסביבה, דיור, חינוך, תחבורה, תעסוקה ועוד. אם ניקח למשל רק את תחום החינוך, הרי שריבוי התלמידים המתמיד גורר מחסור כרוני הן בכמות בתי הספר והן בכוח אדם, מה שמכתיב ירידה באיכות הלמידה הן מצד התלמידים והן מצד המורים. מצוקת התשתיות מחייבת ריבוי תלמידים בכיתה, ומצוקת כוח האדם מחייבת התפשרות על גודל הכיתות ורמת המורים. הבעיה החברתית והכלכלית המתפתחת מסתמנת כחמורה אף יותר, ומאיימת על עצם קיומה של מדינת הרווחה.
מה מקור חריגותה של ישראל?
מדינה אחת לשישה עמים
החברה הישראלית נחלקת בהכללה ליהודים ולשאינם יהודים, כאשר כל אחת מאוכלוסיות אלה נחלקת שוב, בחלוקה גסה, לשלושה מגזרים. היהודים נחלקים לחילוניים, דתיים-ציוניים וחרדיים, והלא-יהודיים נחלקים לערבים נוצרים, ערבים מוסלמים ודרוזים. השוני בין הקבוצות מתבטא בין השאר גם במאפיינים הדמוגרפיים של כל אחת מהן ובאופן בו מאפיינים אלה השתנו עם השנים.
בשנת 2016 הכין מרכז המחקר והמידע של הכנסת על פי נתוני הלמ״ס דו״ח בשם ״שיעורי הפריון הכולל בישראל לפי דת ולפי רמת דתיות״. בדו״ח מופיעות מגמות הפריון המובחנות בכל מגזר, המראות שבין 1960 ל-2014 ירדו בחדות שיעורי הפריון של נשים בכל המגזרים הלא יהודיים:
בקרב האוכלוסייה היהודית, לעומת זאת, הירידה הייתה קטנה. מ-3.4 ילדים לאישה ב-1960 ל-3.1 כיום. ובעשורים האחרונים שיעור הפריון היהודי לא רק שלא ירד אלא אף עלה. מדוע?
בקרב הנשים היהודיות המזדהות כחילוניות וכמסורתיות שיעור הפריון הכולל מעולם לא ירד מ-2.2, כך שגם הוא לבדו גבוה משיעור הפריון בכל המדינות האחרות ב-OECD. אולי מגמה זו נשענת גם על מה שנתפס כמאבק דמוגרפי פנימי על אופייה של מדינת ישראל כ״יהודית ודמוקרטית״, ולא במקרה היקף השימוש בטכנולוגיות פריון לנפש והיקף המימון הציבורי שלו בישראל הם הגבוהים ביותר בעולם. אבל הרחק מעל ומעבר למגזר החילוני והמסורתי, בולט מגזר אחר בצמיחתו המהירה לא רק בישראל אלא אף ביחס לעולם, ובכך שהוא שובר את התבניות הקלאסיות של המודל.
מודל התמורה הדמוגרפי מראה בכל ארצות העולם מתאם יפה בין ירידה בפריון לבין עלייה בחינוך נשים ובשיעור השתתפותן בשוק העבודה, וכמו כן מתאם הפוך בין עלייה בעירוניות האוכלוסייה לבין שיעור הילודה וקצב הגידול שלה. אלא שהמגזר החרדי בישראל שובר את כל המתאמים הללו: שיעור ההשתתפות של נשים בשוק העבודה כמעט כפול מזה של הגברים (מצ״ב בגרף), המגזר עירוני באופן קיצוני, ונשים זוכות לחינוך רלוונטי למשק בשיעור גבוה יותר מהגברים. והנה למרות כל זאת, מסיבות תרבותיות, דתיות ובעיקר בזכות הקונסטלציה הפוליטית התומכת בכך, מגזר זה שובר שיאים בהשוואה לכל מקום אחר בעולם מבחינת השילוב בין ילודה גבוהה, תמותה נמוכה ויציבות מגמות הפריון לאורך שנים ואף עשורים.
שיעור השתתפות נשים חרדיות בשוק העבודה כמעט כפול מזה של הגברים במגזר. מקור: דו״ח ״תעסוקת החרדים: תיאור יעדי הממשלה״, המחלקה התקציבית, מרכז המחקר והידע של הכנסת.
נשים חרדיות אשכנזית שנישאו לפני שנת 55׳ ילדו בממוצע 2.8 ילדים. הממוצע עבור נשים מאותו המגזר שנישאו בשנות ה-70׳ כבר עמד על 5.9, ובשנת 2004 על 7.4. מחקר של הביטוח הלאומי מתאר כנקודת מפתח את ״הרחבת מערך קצבאות הילדים בשנות השבעים, הנהגת הסדר ׳תורתו אומנותו׳ שפטרה חרדי משירות צבאי אבל חייבה אותו ללמוד בישיבה ולא לעבוד, ותמיכות שהוענקו לבחורי ישיבה״.
ההתייחסות היא לבחירות של 1977, בעקבותיהן התאפשר לראשונה ליו״ר התנועה מנחם בגין להקים קואליציה של 62 חברי כנסת, בסיוע ארבעת חברי הכנסת של אגודת ישראל החרדית. ״גבירותי ורבותי – מהפך!״ התאפשר (בין השאר) בזכות ביטול המכסות של הסכם “תורתו אומנותו” שאיפשר לצעירים חרדיים להימנע מלהתגייס לצבא בתנאי שימשיכו ללמוד בישיבה. ב-1977 היו 8,260 תלמידים בהסכם אך בעקבות חתימתו הגיע מספרם ב-2010 ליותר מ-60 אלף. בהמשך העבירה ממשלת ברק בשנת 2000 את חוק הסיוע למשפחות ברוכות ילדים (״חוק הלפרט״), שהגדיל מאוד את הקיצבה לכל ילד במשפחה מהחמישי ואילך. מחקרים של מישר ומנסקי ושל בט״ל טענו לקשר בין קצבאות הילדים לבין הפריון, ואף הודגם מתאם בין קיצוץ קצבאות הילדים על ידי בנימין נתניהו בשנת 2003, כשר האוצר בממשלת שרון, לבין הירידה מייד אחרי כן בקצב הילודה.
השילוב המתגבר במגזר של הסתמכות על תשלומי העברה, השתתפות נמוכה בשוק העבודה וחינוך שמקשה על השגת משרות ברמת הכנסה גבוהה גרר עוני בהיקף רחב, כאשר בשנת 1998 למשל שיעור העוני בחברה החרדית עמד על 38%. המצב גם במגמת החרפה ולפי מדד הביטוח הלאומי ב-2015 הגיע כבר שיעור העוני החרדי לכדי 52%. הכלכלן אלי ברמן הציג במחקריו תיאוריה לפיה דווקא המחסור מחזק את הילודה הגבוהה במגזר זה, במעגל סגור של ״מוצר מועדון״, לפיו לימודים בישיבה ומשפחה גדולה מחזקים את מעמדה של המשפחה בקהילה כי הם מעידים על נכונות לויתורים ועל הסתפקות במועט.
הפריון הגבוה והתמותה הנמוכה מכתיבים קצב גידול לאוכלוסייה החרדית שב-40 השנים האחרונות הינו מהמהירים בעולם. בטבלה שבאתר הבנק העולמי המרכזת נתוני פריון מרחבי העולם, בכל 50 המדינות הגבוהות ביותר מגמת הפריון בירידה. בניז׳ר למשל, בעלת הפריון הגבוה בעולם, נקודת ההיפוך הייתה בשנת 1983 ומאז מספר הילדים לאישה נמצא בירידה מתמדת וכרגע עומד על 6.9. ואילו אצלנו פריון החרדים אינו רק גבוה אלא גם שומר כבר מעל עשור על קצב של 6.6 ילדים לאישה, המוביל לגידול של כ־4% בשנה.
התחזית לישראל (בעזרת השם)
בתחזית הלמ״ס לישראל עד 2065 השתקפה היטב מגמת צמיחה זו. בגרף המצורף ניתן לראות את תחזית הלמ״ס לצמיחה היחסית בחלקה של האוכלוסייה החרדית מזו הכללית.
מקור: תחזית הלמ״ס לישראל עד 2065
גיל הנישואים הצעיר בחברה זו ומספר הילדים הגדול למשפחה מובילים לכך שהאוכלוסייה החרדית הישראלית היא צעירה מאוד, ומעל 50% ממנה מתחת לגיל 16. לכן בקרב הילדים התמונה אפילו דרמטית יותר. כבר כיום 20% מהילדים בישראל לומדים במערכת החינוך החרדית, ואפשר לראות שהחל מעוד 31 שנה זו תהיה הקבוצה הגדולה ביותר של ילדים בגילאי 0-14.
מקור: תחזית הלמ״ס לישראל עד 2065
מגמות אלה אינן ברות קיימא, לא סביבתית וגם לא חברתית. ההשתתפות בכוח העבודה מצד המגזרים החרדי והערבי נמוכה משמעותית מזו של יתר האוכלוסייה, והחינוך גם הוא במצב עגום.
במגזר החרדי, למשל, לפני ההסכם הקואליציוני שהסיר את המגבלה על הסדר “תורתו אומנותו”, רוב החרדים התגייסו ואחר כך עבדו. הצורך להסתגר בישיבות מאז המהפך חסך מהם את הגיוס, אבל גם לא אפשר להם לעבוד. שיעור המועסקים בקרב גברים חרדים ירד מ-80% ב-1980 ל-45% ב-2016, וגם זה לפי קריטריונים מקלים באופן קיצוני של המושג ״מועסק״: ״מי שעבד בעבודה כלשהי שעה אחת לפחות בשבוע״. בפועל 39% מהם עבדו במה שהוגדר על ידי משרד הכלכלה ״משרה חלקית״, לעומת 13% בלבד של עובדים חלקיים באוכלוסייה הכללית.
גם מבחינת חינוך נמצאת מדינת ישראל במצב גרוע מול אוכלוסיות אלה, מצב שהולך ומחריף. על פי שנתון החברה החרדית בישראל שמוציא מדי שנה המכון הישראלי לדמוקרטיה, רק 13% מהתלמידים החרדים היו זכאים לתעודת בגרות, לעומת 80% בחינוך הממלכתי. הגרף המצ״ב מראה גם שבגלל שהבחינות הנערכות בבתי הספר החרדיים נוטות להיות ברמה נמוכה יותר (למשל 3 יחידות לימוד בלבד במתימטיקה ובאנגלית) הפער גדול אפילו יותר מבחינת האפשרות להתקבל ללימודים אקדמיים.
מעניין לראות גם שבאופן הפוך ממה שהיינו מצפים מהמודל הדמוגרפי הקלאסי למגזרים עם פריון ילודה גבוה, בקרב החרדים דווקא הבנות זוכות לחינוך רלוונטי למשק בשיעור גבוה בהרבה מהבנים: במוסדות בפיקוח חרדי מעל מחצית מהבנות (55%) ניגשות לכל הפחות לחלק מבחינות הבגרות, לעומת 13% בלבד מהבנים, ושיעור הבנות החרדיות הזכאיות לתעודת בגרות (20%) גבוה פי 5 משיעור הבנים (4%).
מקור: שנתון החברה החרדית בישראל, המכון הישראלי לדמוקרטיה
גם ילדי המגזר הערבי נותרים מאחור באופן עקבי. במבחנים המשווים בין מדינות ה-OECD בתי הספר החרדיים אינם משתתפים כלל, אבל אפילו כשמתעלמים מקיומם (״בניכוי החרדים״) תלמידי ישראל מגיעה רק למקום ה-33 מתוך 37 מדינות הארגון במבחני המתימטיקה. במדד אחד, לעומת זאת, ישראל מובילה בגדול על פני כל מדינות הארגון: מדד אי השוויון, ובראש ובראשונה בזכות הזנחתה את חינוך התלמידים הערבים. בכל המבחנים הבינלאומיים למתמטיקה ומדע משנת 1999 ועד היום (מבחני TIMSS ופיז”ה), ישראל דורגה ראשונה בין המדינות המפותחות במידת אי השוויון בהישגים. סיכם זאת יפה החוקר נעם גרובר ממכון המחקר ״שורש״: ״מתקבל הרושם שהתלמידים הערבים בישראל זוכים לחינוך של עולם שלישי ואינם נהנים מהשתייכותם למערכת חינוך של מדינה מפותחת״. הגרפים המצ״ב בהם עיבד גרובר את נתוני מבחני פיז״ה משנת 2012 מדגימים היטב את היקף ועומק אי השוויון.
בגרף הימני ניתן לראות שלמרות התלמידים הערבים היוו רק רבע מסך הנבחנים, הרי שהם הרוב בעשירונים האקדמיים התחתונים של תלמידי ישראל, הרבה מעל ומעבר למשקלם באוכלוסייה. מקרב התלמידים בעשירון הציון העליון, לעומת זאת, משקלם עומד על אחוז אחד בלבד.
מקור: גורמים להישגים הנמוכים של תלמידי ישראל מאת נעם גרובר, מוסד שורש למחקר כלכלי-חברתי. נתונים: מבחני פיז״ה 2012
בגרף השמאלי ניתן לראות שזו לא רק תופעה של ״יותר תלמידים חלשים במגזר הערבי״. הפער האקדמי נותר בעינו גם כשבוחנים רק את העשירון העליון בכל מגזר: גם המצטיינים במגזר הערבי נמצאים בפער עצום ממצטייני המגזר היהודי, ושניהם גם יחד רחוקים מממוצע ה-OECD. למעשה, המרחק בין ישראל דוברת העברית וזו הערבית, מבחינת חינוך, רחוק יותר מהמרחק בין ישראל העברית ובין המדינות המצטיינות ביותר ב-OECD.
הדברים כרוכים אלה באלה. המגמות הדמוגרפיות מובילות לפערים בתשתיות וחינוך, וחינוך הינו מהמנבאים החזקים ביותר להתקדמותה של מדינה לאורך מודל התמורה.
פערי החינוך שמובילים לפערים במשק הם בעיה שהחריפה מאד בארבעת העשורים האחרונים. המצב הגרוע הנוכחי של ישראל מבחינת פריון עבודה, שיעור השתתפות בשוק התעסוקה והישגים חינוכיים מהווה רק הקדמה לעתיד לבוא. מגמות דמוגרפיות הן לא דבר שמשתנה תוך חודשים ואפילו לא תוך שנים. את הפירות של זרעי הפורענות של היום כבר לא נוכל שלא לאכול, אבל אולי נצליח לעצור את זריעתם של חדשים.
השכלה, תעסוקה והשתכרות של גברים חרדים
ניתוח הנתוני השכר והתעסוקה בקרב ילידי 1978-1990 במגזר היהודי, משנת 2003 ועד שנת 2018, מראה שבעוד ההכנסה החודשית הממוצעת של בוגרי המסגרות החרדיות עלתה ב־86%, זו של בוגרי החינוך הממלכתי עלתה ב-184%. גם פה, כמו בנושא החינוך, הפער בין המגזר החרדי לבין בוגרי החינוך הממלכתי והממלכתי-דתי הולך וגדל.
גם כאשר בוחנים את התפתחות פערי ההכנסה על פי גילאים עולה תמונה דומה – הפער הולך ומתרחב ככל שחולף הזמן, גם בין בני אותם גילאים.
מקור: השכלה, תעסוקה והשתכרות של גברים חרדים במבט ארוך־טווח, אריאל קרלינסקי
בחינה ברזולוציה גבוהה יותר של הנתונים, לפי ענפי עיסוק, מראה שתי סיבות שונות לפער:
- תת-ייצוג של האוכלוסיה החרדית בענפים המכניסים יותר במשק.
למשל פיננסים, ביטוח, היי־טק וענפים טכנולוגיים נוספים, ככל הנראה בשל רמה אקדמית ממוצעת נמוכה יותר. - פערי הכנסה גדולים בתוך תחומי התעסוקה עצמם.
אין אפילו ענף כלכלי אחד במשק שבו הכנסתם הממוצעת של חרדים עולה על זו של לא־חרדים, וככל שהענף מתאפיין בשכר ממוצע גבוה יותר, כך גדל הפער היחסי בשכר בין החרדים לשאר המועסקים. גובהו של השכר הממוצע שמשתכרים החרדים שכן משתלבים בענף ההיי־טק, למשל, הוא רק 62% מהשכר הממוצע של הלא־חרדים בענף. חלק מהפער עשוי להיות מוסבר בהתפלגות שונה של משרות ודרגות בתוך תחום העיסוק, וחלקו נובע מהיקף עבודה שונה, כאשר סקרי הלמ״ס בתחום מראים שהיקף שעות העבודה של המועסק החרדי הינו רק 77% בממוצע משל שאר האוכלוסייה.
כך או כך, ב-17 השנים האחרונות הפער רק הולך וגדל בהתמדה.
מדינת הרווחה במשבר
חלק ממובילי הדעה בעולם החרדי טוענים שבחברה רב-תרבותית ראוי לתת לאוכלוסיות נפרדות לנהוג לפי אמונתן. פלורליזם הוא אכן עיקרון נאצל, אבל הטענה שתת-אוכלוסיות יכולות אכן להיות נפרדות הינה אשליה מזיקה. גם מגזר הנותר לכאורה מחוץ לחברה המודרנית נשען עליה בפועל באופן קבוע, בין אם מדובר בצרכים מיוחדים כמו טיפול רפואי או בכל פעם שפותחים ברז או מדליקים את האור. אפשר היה לראות זאת בעוצמה כעת עם מגפת הקורונה, בה חלקים מהאוכלוסיות החרדית והערבית חשו עצמן לכאורה מנותקות מהמדינה אך למעשה מילאו את בתי החולים הרבה מעבר לחלקן היחסי באוכלוסייה.
נפטרים בכל מגזר בגיל 60 ומעלה, מכל 50,000 בני 60 ומעלה במגזר.
מקור: פרופ׳ ערן סגל ממכון ויצמן, על פי נתוני משרד הבריאות והלשכה המרכזית לסטטיסטיקה
הפערים בין תתי-האוכלוסיות במדינה הולכים ונפערים. בשנת 2000 הגיע 1% ממס ההכנסה שנגבה בישראל מחמשת העשירונים התחתונים של משלמי המס, ו-83% נגבו משני העשירונים העליונים; בשנת 2009 המס שנגבה מהמחצית התחתונה ירד ל-0.2% וחלקם של שני העשירונים העליונים עלה ל-90%; בשנת 2017 חמשת העשירונים התחתונים כבר שילמו 0% מהמס, ושני העליונים 92%.
הדמוגרפיה מכתיבה שאתגרים אלה רק ילכו ויתעצמו. הגרף המצ״ב מראה שאם כיום בני המגזרים החרדי והערבי מהווים 28% מהאזרחים בגילאי העבודה העיקריים (25 עד 64), בשנת 2040 חלקם יצמח לכדי 37%, ובשנת 2065 יגיע ל-48%. ללא שינוי גישה מהותי מצד המדינה צפויים בוגרים אלה להגיע לשוק העבודה ללא חינוך המכשיר אותם כראוי למשק מודרני ומתוך נקודת זינוק גרעונית של עוני ומחסור. הפערים עלולים להעמיק עד כדי איום על יכולתו של המשק הישראלי לתפקד.
מקור: תחזית 2015-2065, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה
שינוי מהותי הינו אם כן חיוני, אבל מגמות דמוגרפיות הן בעלות אינרציה גדולה ושינוי שלהן הוא משימה כבירה. נשגה למשל לרגע באשליה שהפוליטיקאים התעשתו במפתיע והבינו שהמוכרים את עתידה של המדינה ושל מערכת הרווחה תמורת כיסא קואליציוני שקולים למי ששורף את ביתו כדי להתחמם. נדמיין אם כן שבתוך יום מועבר בכנסת ישראל חוק המחייב לימודי ליבה בכל בתי הספר הממומנים על ידי המדינה, בדומה לחקיקה בכל המדינות המפותחות. ונתאמץ ונדמיין אף שיש היענות ונכונות מצד רשתות החינוך החרדיות, ושהמחוקק התגבר על כל האתגרים המשפטיים, החברתיים, התקציביים והטכניים הכרוכים בהעברת החוק ובתכנית ליישומו. הכל בתוך יום אחד בלבד. נס בירושלים. החקיקה מאושרת והתכנית יוצאת לדרך כבר מחר. כמה זמן יידרש אם כן עד לתחילת האפקט הרצוי במשק?
ראשית נדרשת הקמת מערכים ותשתיות לגיוס כוח אדם ולהכשרתו, שהרי יש צורך בתוספת של אלפי מורים; אחרי כן יש לגייס בפועל את כל אותם מורים; ואז יש להכשיר אותם להוראה, כולל להתמחות בתחומים הרלוונטיים; בשלב הבא יש לשבץ אותם במסגרות החינוך הרלוונטיות כדי שיוכלו להתחיל ללמד; ואי אפשר יהיה להתחיל ברמת התיכון עם תלמידים שמעולם לא למדו אנגלית או מתימטיקה, לכן תכנית הלימודים החדשה תתחיל לכל המאוחר בחטיבת הביניים או אפילו ביסודי; הילדים יצטרכו להתבגר דרכה, ואז להיבחן לתעודת הבגרות ואף להמשיך ללימודים גבוהים ככל שנדרש; אז, אחרי לימודים גבוהים ככל שנדרש – יוכלו להתחיל לחפש עבודה. במילים אחרות, גם אחרי העברת חוק המחייב ומתקצב לימודי ליבה במוסדות חרדיים מחר, תרחיש לא סביר ושסבירותו הולכת ויורדת, יידרשו 10 עד 15 שנה בכדי שההשפעה תורגש במשק העבודה. פרק זמן בו המגזר האמור ממשיך לצמוח בקצב גידול מהגבוהים בעולם ועם חינוך שאינו תואם לצרכי המשק ולדרישות העולם המודרני.
הדוגמה ניתנה בתחום החינוך, אך אפשר היה לתת אותה בתחום הגנת הסביבה, הדיור, התחבורה, הבריאות ועוד. המלכוד במצב הוא שהתנעת שינוי שייטיב עם כל הנוגעים בדבר הולכת והופכת מאתגרת יותר. מעצם הגדרתה של מדינה דמוקרטית תיטה מגמה דמוגרפית של ריבוי לחזק את עצמה, בוודאי בקרב מגזר בו יש משמעת הצבעה גבוהה.
בישראל הולך וגדל פלח האוכלוסייה שנסמך על תשלומי העברה, לא זוכה לחינוך המאפשר השתתפות במשק מודרני ושחלקו היחסי בפריון העבודה במשק נמוך. זה אינו מצב בר קיימא. לא כלכלית ולא חברתית. שיתוף הפעולה האזרחי הנדרש לקיום מדינת רווחה מבוסס על אמון בהוגנות ובאיזון האמור לאפשר סיוע לחסרי המזל ולאפשר נקודת זינוק שווה. כאשר מערך הרווחה נתפס כמכשיר המשמש לאורח חיים בדלני ולא בר-קיימא האמון הזה נפגע, נכונות האזרחים להשתתף במשחק החברתי יורדת והמרקם החברתי, או מה שנותר ממנו, הולך ונפרם. אם מדינת ישראל חפצת חיים, המגמות הללו חייבות להשתנות.