לין אן קונווי ומהפכת המיחשוב



המכשיר המיוצר ביותר עלי אדמות הוא הטרנזיסטור, יחידת המחשוב המודרנית הבסיסית. כבר לפני עשור הגענו למצב בו בכל שנייה מיוצרים יותר טרנזיסטורים חדשים מאשר מספר הכוכבים בגלקסיה, ומאז הקצב רק הלך והאיץ בהתמדה. איך הגענו למצב זה? כמה טרנזיסטורים אפשר לשבץ על וירוס קורונה אחד? מדוע שובניזם גברי גרם לכך שהמתכנתות הראשונות היו נשים? מה הקשר המפליא בין מדען מחשב פורץ דרך משנות ה-60׳ לחוקרת אלקטרוניקה מהפכנית משנות ה-70׳ ואילך, ומדוע קשר זה הוסתר במשך עשורים? זהו סיפורה המופלא של לין אן קונוויי ושל תרומתה המכרעת למהפיכה שכולנו במהלכה.




כבר כמה חודשים שאני לא מתפנה לכתוב. לא לבלוג, לא למכון דוידסון, לא לשיחה מקומית ולא נכנס לרשתות חברתיות. אני מאד ממוקד בקונטרול פריק וכן ביצירה של מופע נוסף (שבתוך כמה שנים אולי אפילו יהיה מוכן). לא חשבתי שבחודשים הקרובים אעלה פוסט, אבל כעת מכון דוידסון פרסמו רשומה שכתבתי לפני כמעט שנה ודי שכחתי ממנה. אז הנה a blast from the past.


 

  

פירות עבודתה של לין אן קונוויי נמצאים אצל כל אחד מאיתנו – בכיס, בתיק ועל שולחן העבודה. הדרכים שבהן אנו עובדים, מבלים ומתקשרים זה עם זה נסללו במידה לא מועטה בזכות עבודתה פורצת הדרך של מדענית המחשוב והאלקטרוניקה הזאת. מאז החלה את חייה המקצועיים המפוארים בשנת 1964, הוענקו לה 4 דוקטורטים של כבוד, חברות בהיכל התהילה של Electronics Design ואינספור פרסים ומדליות יוקרתיות. אגודת IEEE הבינלאומית העניקה לה את פרס החלוציות במדי המחשב ובהמשך את מדליית מאקסוול, מוזיאון המחשוב העניק לה תואר של כבוד והיא זכתה גם במדליית ההצטיינות של משרד ההגנה האמריקאי.

 

אך במשך רוב חייה המקצועיים, לא ידע איש שלין אן קונוויי לא הייתה תמיד לין אן קונוויי. רק בשנת 2000, בגיל 62, אזרה קונוויי אומץ, התראיינה לכתב העת המדעי Scientific American ולעיתון Los Angeles Times, וחשפה את סיפור חייה המסחרר: שתי קריירות נפרדות, האחת בשנות ה-60׳, כגבר שתרם למהפכה בתחום המחשוב, והשנייה משנות ה-70׳ ואילך, כאשה שתרמה למהפכה בתחום האלקטרוניקה. שתי הקריירות האלו נראו בלתי קשורות, אך בשנת 1993 הגיעה הטכנולוגיה לבשלות שאפשרה הצטלבות בין חידושיה של קונוויי בשני התחומים, ואפשרו למעבדי המחשבים מדור הפנטיום ואילך לממש את פוטנציאל העוצמה שהביא אותנו עד הלום.

 

 

לין אן קונוויי
לין אן קונוויי, 2006

 

קונוויי – גלגול ראשון

 

לין אן קונוויי נולדה בשנת 1938 בעיר קטנה בשם מאונט ורנון שבמדינת ניו יורק, כבנם הבכור של מהנדס כימיה ומורה. כבר בילדות חוותה לין אי-התאמה בין המין הביולוגי המולד לבין המגדר שאיתו הזדהתה, מצוקה המכונה דיספוריה מגדרית. בבגרותה סיפרה לין על היתקלויות רבות עם משפחתה הבורגנית, שנבהלה מנטיות אלה אצל הבן הקטן וניסתה לדכא אותן בכל דרך אפשרית. בראיונותיה לתקשורת היא אינה מוכנה גם כיום להסגיר את שמה המקורי, מתוך רצון לשמור על פרטיות משפחתה זו שחוותה קושי גדול כל כך עם התהליך שעברה.

קונוויי ניסתה גם היא לדכא נטיות אלה בעצמה, אך ללא הצלחה. כשהתקבלה בגיל 17 לאוניברסיטת MIT היוקרתית היא שינתה את שמה ללין-אן, מצאה חוג מכרים קרוב שבו יכלה להזדהות כאישה ואף החלה להזריק לעצמה אסטרוגן (אותו השיגה בדרכים לא חוקיות) כדי לחולל את השינוי שנכספה לו. אך תחום הטיפולים ההורמונליים טרם הבשיל אז והתהליך לא עלה יפה. הפער בין זהותה הטרנסג׳נדרית בחוג מכריה הקרוב ובין זיהויה כגבר בכל מקום אחר היה בלתי נסבל בעבור קונוויי, והיא שקעה בדיכאון עמוק. ציוניה באוניברסיטה היו גבוהים, אך היא לא מצאה טעם בלימודיה ולבסוף פרשה מהם.

קונוויי הבינה שנגזר עליה לעת עתה להמשיך לחיות כגבר והיא החלה לעבוד כטכנאי חשמל. היא גם הכירה אישה צעירה, והקשר ביניהן התהדק, קונוויי לא סיפרה לה דבר על מצוקותיה הפנימיות או על ניסיונותיה לשנות את זהותה המגדרית, והזוג בא בברית הנישואין. קונוויי החלה לימודי תואר ראשון במדעים באוניברסיטת קולומביה, ואז גם המשיכה לתואר שני בהנדסת חשמל ומחשבים. כלפי חוץ נראה אם כן מסלול חייה בשנות ה-60׳ כמודל ההצלחה של גבר אמריקאי צעיר: סיום לימודי תואר שני בהצטיינות מאוניברסיטה מובילה, נישואין, הורות לשתי בנות, והשגת משרה נחשקת בענקית הטכנולוגיה IBM, חברה שהחלה את דרכה בשנת 1911 בבנייה ובמכירה של מכשירי מדידה ושקילה מכניים, אך שעד אמצע המאה ה-20 הפכה לאימפריה חלוצית בתחום המיחשוב החדשני.

כיום נתקשה מאוד למצוא אדם שאינו יודע מהו מחשב, אך באותה עת רק יחידי סגולה הכירו את המכשירים החדישים האלה והבינו את העקרונות שביסוד הענף החדש.



על מחשבים ומתכנתות 



מחשבים הם מכשירים דיגיטליים, כלומר מבוססים על יחידות עיבוד וזיכרון שיכולות להימצא בשני מצבים בלבד: ״אפס״ או ״אחת״, בהתאם למתח החשמלי בהן. המצבים של ״אפס״ או ״אחת״ יושמו במחשבים הראשונים בעזרת מתגים מכניים-חשמליים, ולכן המבנה שלהם היה מגושם למדי. בין המחשבים החשמליים הראשונים שנבנו היו למשל ה״קולוסוס״ האנגלי, שנועד לפצח את הצפנים המתוחכמים של גרמניה הנאצית, וה-ASCC שבנתה IBM בארצות הברית. הם היו רועשים להפליא ועצומי ממדים: ה-ASCC למשל היה ארוך יותר ממשאית סמיטריילר ושקל מעל 5 טון, והקולוסוס היה בהחלט נאמן לשמו מבחינת מימדיו העצומים.

הדור הבא של מחשבים החליף את המתגים המכניים המסורבלים במתגים תרמיוניים, או בשמם העממי, ״שפופרות ריק״ (שפופרות ואקום). המחשב הראשון שנעשה בו שימוש במתגים אלה היה אניאק (ENIAC), שנבנה באוניברסיטת פנסילבניה בעבור צבא ארצות הברית ואשר בנייתו הושלמה בשנת 1945. במחשב זה היו 18 אלף שפופרות ריק והוא מילא קומת מרתף שלמה באוניברסיטה. כדי לתכנת את אניאק היה צורך ב-40 לוחות חיווט גדולים שעליהם עשרות אלפי שקעים. המתכנתים, או ליתר דיוק המתכנתות, חיברו אלפי כבלים חשמליים בין השקעים הרצויים כדי לייצר את רשת החיווט שייצגה את ה״תוכנית״ שהמחשב היה אמור להריץ. אם לא היה די בסיבוך ובגודל העצומים של אניאק, שפופרות הריק דרשו גם משאבי חשמל עצומים וייצרו 174 אלף ואט של חום, המקבילה של כמאה תנורי ספירלה הפועלים בשיא העוצמה. היה אסור גם לכבות את המחשב, משום שכיבוי והדלקה היו מקצרים את חיי השפופרות, כך שללא מערכת מיזוג האוויר החזקה שנבנתה במיוחד בעבורו והייתה חייבת לפעול מסביב לשעון, עצם הפעולה של אניאק הייתה מתיכה חלקים ממנו. 


Programming Eniac
מרלין ווסקוף (עומדת) ורות ליכטרמן – מתכנתות את אניאק

 

מעניין לציין שסיפורן של המתכנתות של אניאק, שזכו ביחס מזלזל והודרו מדפי ההיסטוריה במשך קרוב ל-40 שנה, מהדהד את סיפורה של לין קונוויי. כפי שסבלה קונוויי בשל הזהות המגדרית הלא-סטנדרטית שלה, כך סבלו המתכנתות האלו בשל נוכחותן כנשים בעולם גברי – עולם העבודה והאקדמיה בכלל, והתחום הצעיר של מדע המחשבים בפרט. הגברים האחראים על פרויקט אניאק ראו במתכנתות סוג של עוזרות טכניות וכינו אותן בכינוי המקטין ״operators״ (״מפעילות״ או ״מרכזניות״), בעוד שבפועל הן היו כה מבריקות עד שלא היה אפשר להחליפן גם כאשר מלחמת העולם השנייה הסתיימה והגברים שבו לשוק העבודה. ההיכרות של שש הנשים הללו עם המחשב ופעולתו היתה מעמיקה כל כך, עד שידעו לא פעם לציין איזו מבין 18 אלף השפופרות נשרפה על ידי מבט בתוצאות ההרצה של התוכנה או בתום ניתוח קצר. היכולת לאיתור מהיר שכזה הייתה חיונית, בהתחשב בכך שהן נשרפו בקצב ממוצע של שפופרת ביום

שש המתכנתות המציאו ויישמו במהלך עבודתן עקרונות בסיס ויישומים שבלתי אפשרי לדמיין את עולם התכנות בלעדיהם גם בימינו. חלקן למשל המשיך לכתיבת שפת התכנות הראשונה למחשבי-על (SORT/MERGE) שגרסאות שלה בשימוש עד היום; למעורבות עמוקה בפיתוח שפת התכנות המהפכנית לזמנה COBOL; לפיתוח חבילת התוכנה הראשונה לניתוח סטטיסטי, ששימשה במפקד האוכלוסין הגדול של 1950 בארצות הברית; ועוד.

כיום כבר יש סרטים תיעודיים וספרים על חלוצות תכנות אלה, ואפשר למצוא אותן גם ב״היכל התהילה של נשים בטכנולוגיה״ ובאתרים המיועדים להנציח את פועלן, אך עד אמצע שנות ה-80 של המאה ה-20׳ הן הועלמו מההיסטוריה של מדעי המחשב. לפני כ-35 שנה, במהלך לימודיה בקולג׳, מצאה באקראי מתכנתת אמריקאית צעירה וחובבת היסטוריה בשם קתי קליימן תמונה שלהן עובדות על אניאק, וסביבן גברים אחדים. קליימן התפלאה על כך שבכיתוב לתמונה צוינו שמות הגברים בלבד, וכשכתבה למוזיאון המחשוב ושאלה על כך הוסבר לה שמדובר בדוגמה קלאסית של ״נערות מקרר״: דוגמניות שצורפו לתמונה כדי לגרום למוצר להיראות מצודד יותר, כפי שהיה נהוג באותה עת בפרסומות למקררים ולמכוניות. אך קליימן לא ויתרה, איתרה את המתכנתות, חשפה ופרסמה את סיפורן (ששווה פוסט נפרד).


not refrigerator girls
משמאל לימין: פאטסי סימרז (Patsy Simmers), גייל טיילור (Gail Taylor), מילי בק (Milly Beck) ונורמה סטק (Norma Stec). בהחלט לא ״נערות מקרר״.



מהפכת הטרנזיסטור

המתכנתות הועלמו מדפי ההיסטוריה גם בגלל הטיות שוביניסטיות גבריות (שהרי היסטוריה נוטה כידוע להיות his-story, ולא her-story), אך גם בגלל דעיכתם של מחשבי-על מבוססי שפופרות ריק. המחשבים האלה היו מורכבים ורגישים ודרישות האנרגיה שלהם היו עצומות. כל העוסקים בתחום הבינו שעולם המחשוב יוכל להמשיך להתפתח רק אם תימצא דרך לייצג את המיתוג החשמלי הזה, אפס או אחת, באמצעות מתקן חסכוני יותר במקום ובחשמל מאשר שפופרת הריק. 

מאמץ מחקרי אדיר הושקע בכך, ובשנת 1947 הוא הוכתר בהצלחה. ויליאם שוקלי, וולטר בראטיין וג׳ון בארדין, שלושה מדענים ממעבדות בל, הצליחו להשתמש בפיסה של היסוד המוליך-למחצה גרמניום כדי ליצור רכיב חשמלי שזכה לשם ״טרנזיסטור״. תשע שנים אחר כך זכו שלושתם בפרס נובל על המצאתם זו. לבארדין המבריק, אגב, הוענק בהמשך גם פרס נובל נוסף על חקר תופעת העל-מוליכות, וכך הפך לאדם היחיד אי פעם שזכה פעמיים בפרס נובל בפיזיקה.

 


1st transistor
הטרנזיסטור הראשון בהיסטוריה: משולש פלסטיק שחלקו העליון מכוסה ציפוי דקיק של זהב ולצידו התחתון צמודה לוחית גרמניום. אורך כל צלע במשולש הפלסטיק כ-3 ס״מ | מקור: מוזיאון הסמית׳סוניאן

 

הטרנזיסטור הראשון היה מגושם למדי, אך סדרת המצאות הפכה אותו לזעיר ויעיל יותר. בשנת 1954 הוחלף הגרמניום בסיליקון, שהתאים עוד יותר למטרה זו, ובשנת 1958 הומצא המעגל המשולב (Integrated Circuit או IC), שבו הטרנזיסטור וכל שאר הרכיבים הנדרשים נמצאים כולם על אותה פיסת סיליקון. המצאת המעגל המשולב התניעה תהליך מזעור שממשיך להאיץ מאז ועד היום. גורדון מור, אחד המפתחים שעבדו תחת ממציא הטרנזיסטור שוקלי, ושנמנה בהמשך עם מקימי חברת אינטל, ניסח אז את מה שנודע לימים כ״חוק מור״, שלפיו מדי שנתיים ימוזער גודלו של טרנזיסטור למחצית מגודלו הקודם. במילותיו של מור: ״מספר הטרנזיסטורים על שבב יוכפל מדי שנתיים״.

“חוק מור” איננו כמובן חוק טבע אלא רק כלל אצבע, ניחוש מושכל, אך הוא מוכיח את עצמו כמדויק למדי כבר למעלה מ-50 שנה. מאחר שהעוצמה החישובית נמצאת ביחס ישר למספר הטרנזיסטורים שעל השבב, משמעותו של ה״חוק״ בפועל היא הכפלת עוצמת החישוב של שבב מחשב מדי שנתיים. הגרף להלן ממחיש את משמעותו של חוק מור, ומציג את העלייה במספר הטרנזיסטורים לשבב החל מהשבב הראשון (ה Intel-4004 משנת 1971) שהכיל 2,300 טרנזיסטורים, עד לשבבים בני ימינו (דוגמת ה WSE של Cerebras Systems) עם 2,600,000,000,000 (2.6 טריליון) טרנזיסטורים.


Transistor-Count-over-time
חוק מור בפעולה | מקור – OurWorldInData

 

 

גודל הטרנזיסטור הראשון של שוקלי, בראטיין ובארדין בשנת 1947 היה כ-5 סמ״ר. זה היה גודלו של טרנזיסטור אחד, אבל בשנת 1971 היה אפשר לשבץ באותו שטח 5,000 טרנזיסטורים, ובשנת 2020 כבר היה אפשר לדחוס בו יותר מ-50,000,000,000 טרנזיסטורים. זה התאפשר כי גודל כל אחד מאותם טרנזיסטורים כבר מוזער עד כדי כ-10 ננומטר, מחצית מגודלו של הנגיף הקטן ביותר המוכר לאדם. כיום אפשר תיאורטית לשבץ מאות טרנזיסטורים על שבב ששטחו כשל נגיף קורונה אחד.

עם המזעור והייצור ההמוני, צנח גם מחירם של הטרנזיסטורים בקצב מעריכי. אם בשנת 1955 מחירו של טרנזיסטור אחד היה כ-10 דולרים, בשנת 1985 היה אפשר לרכוש באותו הסכום 250,000 טרנזיסטורים, ובשנת 2015 מעל 10 מיליארד טרנזיסטורים. המחיר ליחידה ירד אל מתחת למיליארדית הדולר כבר ב-2014, ומאז המשיך לצלול במהירות.

המזעור, העלייה בזמינות והירידה במחיר אפשרו את הצמיחה המטאורית בענפי המחשוב והתקשורת, צמיחה שהפכה את הטרנזיסטור למכשיר המיוצר ביותר בתולדות האנושות. בשנת 2014 לבדה יוצרו 250 מיליארד מיליארדי טרנזיסטורים בעולם. במילים אחרות, בכל שנייה בשנת 2014 יוצרו מעל 8 טריליון טרנזיסטורים, פי 80 טרנזיסטורים חדשים ממספר הכוכבים בגלקסיה, בכל שנייה ושנייה של אותה שנה. מאז הוכפל קצב הייצור שנה אחר שנה.



transistor-graphic
(תשומת לב לכך שהצירים לוגריתמיים)



חברת IBM בפרויקט סודי 



נחזור כעת לשנות ה-60׳, אז טכנולוגיית הטרנזיסטורים עוד הייתה אז בחיתוליה. הממדים והעלויות של טרנזיסטורים עדיין לא אפשרו בניית מחשבים זולים ששקלו פחות מכמה טונות, וחברות בודדות התחרו על הזכות לספק ״מחשבי-על״ ללקוחות כמו אוניברסיטאות, משרד ההגנה האמריקאי ונאס”א. הקרב על הבכורה ניטש אז בעיקר בין חברת IBM לחברת CDC. מחשבי הדגל שהשיקו שתי החברות באמצע העשור (מודל 6600 של CDC ומודל 91 של IBM) היו פורצי דרך, עד כדי כך שעדיין אפשר להבחין בתכונות ובמאפיינים שהוצגו לראשונה במחשבי-העל האלה גם במעבדי המחשבים המיוצרים כיום, יותר מחצי מאה מאוחר יותר. זה מפליא ביותר בהתחשב בכך שבעידן שבו נוצרו, נדרש חדר שלם כדי לאכלס מעבד חלש בכמה סדרי גודל מאלה שיש לרובנו בכיסינו. 982 הקילובייט של זיכרון שהיו למודל 6600, למשל, ושנחשבו אז להישג טכנולוגי כביר, הם פחות מעשירית של אלפית מזיכרון ה-RAM בכל מחשב ביתי ממוצע וזול כיום.

מחשבי-העל הללו התחרו על מעט הלקוחות הרלוונטיים אז, וחברת IBM הייתה נחושה להשיג את הבכורה. בשנת 1965 הייתה ישיבה מכרעת של חבר המנהלים של חברת IBM, והיו״ר טי ג׳יי ווטסון הבן הכריז: ״עלינו להמציא משהו שיהיה כל כך הרבה יותר טוב ממודל ה-6800 [ש-CDC מתכננים להוציא], עד שבעיני הציבור לא יהיה ספק שאנו בליגה משלנו״. כדי להשיג את המטרה הזאת הוחלט לפתוח בפרויקט סודי בשם ACS, ראשי תיבות של Advanced Computer Systems (״מערכות מחשוב מתקדמות״) וגייסה אליו את טובי המוחות. כאשר מדען ממעבדות לורנס ליברמור שבקליפורניה, מרכז הפיתוח של תוכנית הגרעין האמריקאית, ביקר במרכז הפיתוח של פרויקט ACS, הוא אמר עליו ״לא ראיתי ריכוז כזה של כישרון מאז פרויקט מנהטן לפיתוח הפצצה האטומית״.

יכולותיה של קונוויי גרמו למנהליה ב-IBM לצרף אותה ל-ACS, והיא לא אכזבה. זמן קצר אחרי צירופה לצוות, העלתה קונוויי רעיון מבריק לתכנון החומרה כך שתאפשר למחשב לעבד יותר מפקודה אחת בו-זמנית. תוכנות מחשב שולחות למעבד שורה ארוכה של פקודות, והדרך הפשוטה לממש את רכבת הפקודות הזאת היא לבצע אותן קרון אחר קרון, זו אחר זו באופן טורי. בדרך זו יתר הפקודות ממתינות לתורן בעוד המעבד מטפל בפקודה אחת בכל פעם. דרך זו אמנם פשוטה, אך מאוד לא יעילה. יש אמנם פקודות שצריכות לפעול על תוצאות של פקודות קודמות, ולכן מחייבות המתנה, אך לעומתן יש גם לא מעט פקודות שאפשר לבצע במקביל. קונוויי הציעה לארגן מחדש את הארכיטקטורה של המעבד כדי לאפשר לו לקבוע בעצמו אם קיימות בתור פקודות שאפשר להתחיל לבצע במקביל וכך לקצר את זמן החישוב.

היא הציגה את הרעיון לאחראים עליה, וההתלהבות הייתה רבה. בהיותה עובדת זוטרה, הוחלט לצרף אליה עוד כמה עובדים בכירים יותר כדי להכין מזכר פנימי שיתאר כיצד אפשר לבצע את מה שכינתה קונוויי ״DIS״, או Dynamic Instruction Scheduling. אף שהייתה העובדת הזוטרה ביותר בצוות, שמה הופיע ראשון על המסמך, מאחר שכל הרעיונות שבו היו שלה.

המזכר נשלח להנהלת החברה ב-23 בפברואר 1966 וקיבל מיד את הסיווג ״סודי״. בצילום למטה מופיע העמוד הראשון של המסמך שהוכן בחופזה. ליד שם המסמך כתובה בו המילה ״טיוטה״ (draft), אך הרעיונות שתוארו בו היו כה מוצלחים שהם שולבו מיד בעבודתו של פרויקט ACS, ומעולם לא הוכנה גרסה סופית יותר של המסמך.

 

 DIS



קונוויי מספרת שצוותי העבודה בפועל כלל לא השתמשו בשם שנכתב במסמך, DIS, אלא בשלל שמות אחרים כגון ״Instruction Queues״, ״Instruction Buffers״ ו״Contender Stacks״. הסיבה לכך שדווקא DIS הפך למונח השגור עד היום היא ככל הנראה שלקראת סוף שנות ה-60׳ דלף המסמך הסודי מחברת IBM והפך לסטנדרט בקהילת מתכנני המחשבים.

כמה מרעיונותיה של קונוויי הקדימו את זמנם ביותר מ-25 שנה. באמצע שנות ה-60׳ היה אפשר ליישם את הצעותיה באופן חלקי בלבד, וגם זאת רק במחשבים העצומים ביותר. רכיבי המחשבים באותה תקופה היו יקרים, גדולים ומסורבלים מדי, ויידרשו עוד שנים לא מעטות עד שהעיבוד המקבילי בשיטת DIS יגיע למיליארדי מכשירים בכל מקום בעולם.



 

אתחול

 

קונוויי זכתה להערכה רבה, ובמבט מן הצד הן הקריירה והן חיי המשפחה שלה נראו מושלמים. אך היא עצמה לא חשה כך כלל ועיקר. בזיכרונות שכתבה על אותה תקופה היא מספרת, כי תחושת הדיספוריה המגדרית החלה להכריע אותה והיא חשה שלא תוכל עוד להמשיך לחיות את חייה במה שהיה עבורה כלא של גוף וזהות גבריים. לקראת שנת 1967 גברה מצוקתה עד כדי כך שהתעוררו בה מחשבות אובדניות. למרבה המזל, באותן שנים החלו להיפתח בארצות הברית מרכזים רפואיים שניסו לתת מענה לטרנסג׳נדרים.

ככלל, עד סוף שנות ה-60׳ אובחנו אנשים שלא היו הטרו-נורמטיביים כבעלי הפרעה נפשית. הומוסקסואליות, למשל, הייתה מחוץ לחוק ב-14 מדינות בארצות הברית (למעשה, עד לפסיקה מהפכנית של בית המשפט העליון האמריקאי ב-2003!), ובמחצית הראשונה של המאה ה-20 זכו הומוסקסואלים רבים ל״טיפולים״ שכללו לובוטומיות (כריתות אונה), נזעי חשמל וסירוס כימי. אך לקראת סוף שנות ה-60׳ החל המצב להשתנות.

בעקבות מהומות קפיטריית קומפטון בשנת 1966, שבהן התקוממה הקהילה הטרנסג׳נדרית של סן פרנסיסקו נגד דיכוי ואפליה מצד המשטרה, נפתחה בחוף המערבי ה-NTCU (או National Transsexual Counseling Unit), רשת תמיכה ראשונה מסוגה לטרנסג׳נדרים שהגישה לחברי הקהילה שירותים פסיכולוגיים ורפואיים. באותה השנה הוציא ד״ר הארי בנג׳מין, אנדוקרינולוג שהתמחה בתהליכים לשינוי מין, את ספרו פורץ הדרך ״התופעה הטרנס-סקסואלית״ (The Transsexual Phenomenon) בו תיאר את התנסויותיו עם מטופלים ומטופלות עם דיספוריה מגדרית. קונוויי נתקלה בעותק של הספר בשנת 1967, יצרה מיד קשר עם בנג׳מין ובתוך זמן קצר החלה בטיפולים בקליניקה שלו בניו יורק. קונווויי הפכה כך לאחת הנשים הראשונות בצפון אמריקה שהתעתדו לבצע שינוי מגדרי פיזי מלא.

במקביל פנתה קונוויי לרעייתה ולראש המחלקה בה עבדה ב-IBM, שטחה בפניהם את מצוקתה והציגה את תוכניותיה. בניגוד לחששותיה, היא זכתה דווקא לתגובות חיוביות ומבינות. מנהל המחלקה הציע שתיקח חופשת מחלה, תחזור כאישה ותועסק מחדש באופן מוצנע בלי להרבות לדון בנושא, והיא ובת זוגה החלו לנסח הסכם גירושין והסדרי ראייה שנועדו לצמצם ככל האפשר את הפגיעה בילדות.

אך ההתחלה המבטיחה הידרדרה להמשך מכוער. סביבתה הקרובה של קונוויי אולי הייתה מכילה, אך האקלים הציבורי היה עוין מכדי לאפשר למעבר להתרחש ללא השלכות. כאשר שמעו המנהלים הבכירים ב-IBM על ההסדר, התחוללה סערה. התחום שמחוץ למיניות ההטרו-נורמטיבית נתפס כקשור לסטיות אפלות, לזנות ולהפרעות נפשיות, וחברי ההנהלה לא יכלו לקבל שאחד מעובדי החברה יעבור תהליך של שינוי מין. הרופא הראשי ב-IBM טען שלנוכחותה של קונוויי עשויות להיות ״השפעות רעות״ על שאר העובדים, ויו״ר החברה התערב ופיטר את קונוויי בעצמו. גם הסדרי הראייה המתוכננים בין קונוויי לבת זוגה נפסלו בעקבות התערבות רשויות הרווחה של קליפורניה. הרשויות אף הודיעו לקונוויי שאם תפר את האיסור ותנסה להתראות עם בנותיה, יוצא נגדה צו הרחקה ויינקטו הליכים משפטיים.

בשנת 1969 השלימה קונווי את התהליך ומצאה את עצמה לראשונה בחייה משוחררת מדיספוריה מגדרית, אך בו זמנית גם ללא משפחה, ללא פרנסה וללא עתיד.

קונוויי החליטה לאתחל את חייה. היא ניתקה את כל קשריה החברתיים והמשפחתיים, שינתה את שמה ובשנת 1969 החלה עבודה חדשה בחברת ממורקס. בתחילה עבדה כעובדת חיצונית זמנית, כדי להימנע מלעבור הליך קבלה רגיל לעבודה, שהיה עשוי לחשוף את עברה, אך יכולותיה יוצאות הדופן הובילו עד מהרה להטמעה בממורקס כעובדת מן המניין, לקידום מהיר, ובשנת 1971 מונתה לאדריכלית מחשוב (Computer Architect). בשנת 1973 היא נחטפה על ידי חברת זירוקס, הכוכב העולה של עמק הסיליקון, למרכז המחקר והפיתוח המהולל שלה PARC (או Palo Alto Research Center) שנמצא אז בחזית המחקר העולמי בתחום המחשוב. קונוויי המבריקה נבחרה להוביל את צוות המחקר שעמל על שיפור הארכיטקטורה של מעבדי המחשבים.



 

אדריכלי המעבדים



 

המזעור המואץ של הטרנזיסטורים והרכיבים המקיפים אותם הוביל לעלייה בחשיבות אופן סידור הרכיבים על השבב. חוק מור קבע כזכור שמספר הרכיבים על כל שבב יוכפל מדי שנתיים, ועם עליית המורכבות הפכה יעילות התכנון לקריטית לביצועי המעבד. המהירות שבה האיצה הטכנולוגיה סיבכה עוד יותר את משימת התכנון, שכן עיצוב שהיה מצוין בעבור המעבד הקודם הפך ללא-רלוונטי בתוך חודשים אחדים, עם הגעת הדור הבא של טכנולוגיה מתקדמת וממוזערת יותר.

במהלך רוב שנות ה-60׳ לא היה אפשר למקם על שבב אחד יותר מעשרה טרנזיסטורים. שילוב הרכיבים על השבב היה אז פשוט למדי וקיבל את השם SSI, ראשי תיבות של ״שילוב בקנה מידה קטן״ (Small Scale Integration). עם התמזערות הרכיבים לקראת סוף העשור עלה מספר הטרנזיסטורים על כל שבב תחילה לעשרות ואז למאות. בהתאם לכך, זכה תכנון השבבים מהסוג החדש לכינוי MSI, או ״שילוב בקנה מידה בינוני״ (Medium Scale Integration). בשנות ה-70׳ הבשילה הטכנולוגיה כך שהתאפשר שיבוצם של עשרות אלפי רכיבים על כל שבב, שלב ה-LSI או ״שילוב בקנה מידה גדול״ (Large Scale Integration), והשלב הבא, עם מאות אלפי טרנזיסטורים על כל שבב נראה כבר באופק. הקרקע החלה להבשיל ל-VLSI, ״שילוב בקנה מידה גדול מאוד״.

המורכבות של המעבר ל-VLSI דרשה שינוי תפיסתי שהיה צפוי להשפיע על היעילות והמהירות של מחשבים במשך שנים רבות. כאדריכלית שבבים בעלת מוניטין, נמצאה קונוויי בחזית העבודה על אתגר זה, ובשנת 1975 שילבה כוחות עם קארבר מיד, חוקר מהמכון הטכנולוגי של קליפורניה (קאלטק) שהיה אחד המומחים הגדולים בעולם בתחום המיקרו-אלקטרוניקה. הרעיונות שהעלו השניים נתקלו בספקנות רבה, בעיקר מכיוון שהצעותיהם עמדו בסתירה להתנהלות העסקית של ענקי התעשייה. למשל, דרישתם להקים צוותי תכנון קטנים רבים, שיעצבו מעגלים ייעודיים שישולבו זה עם זה בשלב הבא, לא עלתה בקנה אחד עם תפיסת ״השבב הסטנדרטי״ (standard IC) ששלטה אז בעמק הסיליקון; גם טענתם שיש להפריד את מחלקות התכנון ממחלקות הייצור של השבבים נתקלה בבוז. החברות הגדולות טענו שרעיונות כאלה מתאימים אולי למגדל השן האקדמי, אך לא לעולם העסקים התחרותי.

נוכח חוסר הפופולריות של רעיונותיהם בתעשייה, נקטו מיד וקונוויי אסטרטגיה שונה להפצת רעיונותיהם. בשנת 1977, לאחר שנתיים של מחקר משותף, החלו לכתוב ספר הדרכה בתחום, וקונוויי יצרה קשר עם אוניברסיטאות ברחבי ארצות הברית והציעה להן להעביר קורסים המיישמים את הפיתוחים החדשים, על בסיס הספר. שיטת ה״שיווק הישיר האקדמי״ הזו כללה העברת טיוטות מהספר למרצים באוניברסיטאות, בתוספת עזרה והדרכה לפרויקטי גמר לסטודנטים. קונוויי ליוותה את הקורס מרחוק והשתמשה במשוב מהמרצים ומהסטודנטים כדי לתקן טעויות, להרחיב ולשפר את פרקי הספר. בד בבד, היא לקחה שנת שבתון מחברת זירוקס כדי ללמד בעצמה קורסי VLSI במכון הטכנולוגי של מסצ’וסטס (MIT).

קורסי ה-VLSI פורצי הדרך שנלמדו באוניברסיטאות בין 1977 ל-1979, ובפרט פרויקטי הגמר של בוגרי הקורסים האלה, משכו תשומת לב רבה בקהילה. כאשר הוציאו השניים את הספר המוכן, ״מבוא למערכות VLSI״, בשנת 1979, הוא הפך מיד לרב-מכר אקדמי, וחוברת ההוראה שקונוויי הכינה לעצמה כעזר לקורס שלימדה ב-MIT, עם מערכי שיעור ותרגילים, הפכה למצרך מבוקש באוניברסיטאות ברחבי העולם. עשר שנים בלבד לאחר שלין קונוויי אתחלה את חייה, היא מצאה את עצמה שוב בצמרת.

בשנת 1980, ״מבוא למערכות VLSI״ כבר נלמד ביותר מ-100 אוניברסיטאות ברחבי העולם, ו-DARPA (הסוכנות למחקר מתקדם של צבא ארצות הברית) אימצה אותו בתוכנית שכונתה ״פרויקט VLSI״, תכנית שהפכה אותו תוך זמן קצר לסטנדרט בתעשייה ובאקדמיה. “מהפכת מיד וקונוויי״ מתבטאת עד היום בתכנון של רכיבי מחשב, והייתה כה בעלת חזון שנדרשו עוד כ-15 שנה עד שהגיעה לפרקה: רק בשנת 1993 יצאו לשוק מעבדי הפנטיום, שיכלו סוף כל סוף לממש במלואם את רעיונותיה של קונוויי – הן מגלגולה הראשון בשנות ה-60׳ והן ממהפכת ה-VLSI של סוף שנות ה-70׳.

צ׳אק האוס, המהנדס הבכיר של חברת HP ואחד מוותיקי עמק הסיליקון, כתב בשנת 2012:

״הספר ׳מבוא למערכות VLSI׳ היה אבן דרך. תיאורים פשטניים של תולדות עמק הסיליקון ושל מהפכת המחשב האישי מתמקדות בדרך כלל […] בשני הסטיבים הצעירים, ווזניאק וג׳ובס, עם איזושהי הערת שוליים שמשווה בין גארי קילדאל לביל גייטס. אבל שינוי הפרדיגמה שאפשר את עליית אפל ומיקרוסופט הושתת על יסודות שבדרך כלל אינם מוזכרים. התפקיד שמילאה לין קונוויי היה קריטי, גם אם מנקודת המבט של הצופים מבחוץ הוא נותר מאחורי הקלעים״.


introduction to VLSI
כריכת ״
מבוא למערכות VLSI״



יציאה לאור



במהלך 20 השנים הבאות זכתה קונוויי להכרה ולפרסים רבים, שכמה מהם פורטו בתחילת הפוסט. היא התמנתה לדיקנית הפקולטה להנדסה באוניברסיטת מישיגן, נישאה לבחיר ליבה בשנת 1987 וניהלה, לכאורה, חיים שלווים.

אך כל אותו הזמן חייתה קונוויי בחשש מתמיד מפני חשיפת עברה. גם כיום, טרנסג׳נדרים סובלים לעיתים קרובות מאפליה, מאלימות ומדחייה מן המשפחה, ומחקר משנת 2018 הראה שאחוז המתבגרים הטרנסג’נדרים שניסו להתאבד גדול פי 2 עד פי 3 מאשר באוכלוסייה הכללית. לפני 20 שנה, המצב היה חמור עוד יותר. לכן, סיפרה קונוויי, היא נחרדה כאשר גילתה בשנת 1999 מחקר היסטורי בחברת IBM, שנועד לתעד את העבר המהולל של פיתוח מחשבי-העל בחברה ופרויקט ACS. היא עקבה אחרי השאלות שפרסמו מפעם לפעם ההיסטוריונים החוקרים בפורומים שונים, בעודם מנסים להתחקות אחר קורות הנפשות הפועלות. היה ברור לה שלא רחוק היום שבו השאלות על קונוויי, המהנדס המבריק שהגה את רעיון ה-DIS ואז נעלם באופן מסתורי, יובילו אליה. בסופו של דבר, כאדר החל עברה להיחשף בקרב עמיתיה לשעבר, החליטה קונוויי לקחת את היוזמה לידיה ולהפוך את חשיפת עברה למנוף לפעילות חברתית. היא הקימה במהירות אתר אינטרנט שבו סיפרה את סיפורה לראשונה באופן פומבי ומפורט, ובראיונות ל-Scientific American ול-Los Angeles Times פרשה את סיפור חייה וגם סיפרה לראשונה על נסיבות פיטוריה מחברת IBM.

בשנים שחלפו מאז הפכה לין קונוויי לפעילה בולטת לזכויות הקהילה הטרנסג’נדרית. היא הרבתה להרצות, לסייע לאחרים ולאחרות מהקהילה, הקימה מאגרי מידע לטובת הקהילה שתורגמו ל-18 שפות (ובהן עברית) והשתתפה בקמפיינים ובמחאות רבות. בשנת 2014 בחר המגזין “טיים” את קונוויי לרשימת ״25 הדמויות המשפיעות ביותר מהקהילה הטרנסג׳נדרית״.



סוף דבר



ב-14 באוקטובר 2020 הוזמנו 1,200 עובדי מטה IBM לאירוע מיוחד שבו הוענק פרס מפעל חיים ל״לי אן קונוויי, פורצת דרך טכנולוגית וחלוצת זכויות אדם״. במפתיע, סגנית נשיאת IBM עלתה לבמה בפתיחת האירוע, 
התנצלה רשמית בפני קונוויי על פיטוריה בשנת 1968, ומנתה את הצעדים הרבים שהחברה עושה כדי לסייע לקהילה הטרנסג׳נדרית ולעובדי IBM המשתייכים אליה. קונוויי בת ה-82 פרצה בבכי.

באיחור של 52 שנים, המעגל נסגר.