הבטום זרהום, 1986-2015

קטעים נבחרים (בקיצורים הכרחיים) מפסק וגזר הדין היום, במשפטם של ארבעה מהמשתתפים ברצח קבוצתי מתועד ומצולם של אדם לא חמוש (המסמך המלא פה):

מסיבה לא ברורה, היו שחשדו במנוח כי הוא מחבל, ובשל חשד זה קצין הביטחון של התחנה החל לירות לכיוונו, אליו הצטרפו אנשי כוחות ביטחון נוספים שהחלו לירות לעברו מכיוונים שונים. כתוצאה מהירי נפגע המנוח בפלג גוף עליון ותחתון ונפל על הרצפה כשהוא מדמם. כתוצאה מירי זה, מת המנוח מפצעיו כעבור שעה קלה.

בשלב זה, כשהמנוח שוכב מדמם על הרצפה, והיה ברור לכל כי הוא חסר אונים, התקרב אליו נאשם 1, הרים ספסל שהיה בסמוך אליו והטיח אותו בכוח בפלג גופו העליון של המנוח. כעבור זמן קצר ניגש נאשם 2, לבוש מדי צה”ל, ובעט בחוזקה במנוח בפלג הגוף העליון, בכוונה לגרום לו חבלה חמורה, נכות או מום. סמוך לאחר מכן, ניגש למנוח נאשם 3, ובעט בראשו בחוזקה.

נאשם 4 נותר בסמוך למנוח ביחד עם סוהר שהיה במקום, והשניים הרימו ספסל מתכת עם ארבעה מושבי פלסטיק, והטיחו אותו לעבר המנוח. […] נאשם 4 והסוהר הנוסף הניפו שוב את הספסל והטיחו אותו שוב על פלג גופו העליון של המנוח.

סמוך מאוד לאחר מכן, ניגש נאשם 4 למנוח, ובעט בחזקה בראשו, בעודו שוכב כמעט ללא תזוזה כשהספסל על פלג גופו העליון, בכוונה לגרום לו חבלה חמורה, נכות או מום.

במקביל אנשים בקהל ניסו שוב לפגוע במנוח, ואחד מהם אף הכה אותו בראשו באמצעות קת רובה.

יש עוד, אבל סביר שהקונספט הובן.

גזר הדין

  • נאשם מס׳ 1
    100 יום של עבודות שירות, וכן קנס בסך 2,000 ש״ח למשפחת הנרצח.

  • נאשם מספר 2
    זכאי, תחת סעיף ״הגנה עצמית מדומה״.

  • נאשם מספר 3
    4 חודשי מאסר, וכן קנס בסך 2,000 ש״ח למשפחת הנרצח.

  • נאשם מספר 4
    זכאי, תחת סעיף ״הגנה עצמית מדומה״.

  • היורים
    לא הועמדו כלל לדין.

הגנה עצמית מדומה

ההגדרה המשפטית למונח:
אדם המדמה שהוא במצב בו עליו להגן על עצמו, ופועל בהתאם אף כי בדיעבד מסתבר שטעה.

משמעות נוספת שלמדנו כעת:
אדם המטיח שוב ושוב ספסל מתכת ובועט בראשו של אדם לא חמוש השוכב מרותק על הרצפה אחרי שנורה מספר פעמים, תוך שהוא מצדיק זאת בכך שהוא מדמה שאותו אדם מהווה סכנה עבורו, זאת על אף שהאנשים שירו באדם המתבוסס בדמו על הרצפה עדיין עומדים מעליו עם נשק שלוף.

מסתבר ששמיכת ההגנה הזו רחבה, רחבה מאד, לפחות בכל מה שנוגע למוות של אנשים בקטגוריות מסויימות. יסלח לי חוק גודווין, אבל קל לראות שגם היטלר חש מאויים על ידי היהודים ולשיטתו הוא ומרעיו פעלו מתוך הגנה עצמית.

אפשר לדבר על ג׳רונימו יאנז, השוטר ממינסוטה שירה בפילאנדו קאסטיל 7 פעמים מטווח אפס לעיני בת זוגו והילדה בת הארבע במושב האחורי, אחרי שעצר אותו לבדיקת רשיונות ואחרי שקאסטיל עקב אחרי כל הוראותיו. יאנז הסביר בבית המשפט שחש מאויים, ונמצא זכאי.

אפשר לדבר על אטטיאנה ג׳פרסון שנורתה למוות דרך חלון חדר השינה שלה בזמן ששיחקה משחק מחשב עם האחיין שלה, על ידי שוטר שחש מאויים ונמצא זכאי.

אפשר לדבר ולדבר על עוד מאות מקרים דומים אחרים. אבל רק אם רוצים להרחיק את המבט אל מעבר לאטלנטי כדי להיזהר מלהסתכל בחצר האחורית שלנו.

אבל אולי לא צריך להסתכל רחוק מדי. מה שקרה פה היום הוא בסך הכל המשכו של אותו קו שמרשיע 99.7% מהפלסטינים שמובאים ל״משפט״ בבתי הדין הצבאיים בשטחים, בדיונים שנמשכים בממוצע 3 דקות (זו לא מטפורה – מדובר על ממוצע של 180 שניות) ובשפה שאינם דוברים.

הגנה עצמית

״הגנה עצמית״ היא מילת קסם.
ג׳וקר שבאמצעותו אפשר להלבין כל עוולה, ברמה האישית כמו גם ברמה הלאומית.

השאלה האמיתית היא לא אם אתה חש מאויים. פעמים רבות יש סיבות לחוש מאויים. השאלה היא מה אתה עושה כשאתה חש מאויים.

בתמונה: אדם.