קודם תזכורת, ואז ההתפתחויות החדשות מאתמול.
זה היה הפוסט שכתבתי בתאריך 29.3.2019 (בקיצורים קלים):


הסיפור הזה הוא לא ייאמן, גם במציאות בה הכל כבר ייאמן:

משפחה חוזרת מבילוי משפחתי בתשע בערב ביום רביעי שעבר. אבי המשפחה, עלא ראיידה שעובד בסלילת כבישים בישראל (עם היתר) נוהג במכונית, אשתו מייסא יושבת לידו, ומאחור שתי בנותיהם, סירין בת השמונה ולין בת החמש.

בעקבות תאונה קלה המכונית נתקעת בכניסה לכפר, לא רחוק מבית לחם. עלא יוצא מהמכונית לראות מה קרה, אשתו ושתי הבנות נשארות במכונית.

לפתע נשמעת ירייה ומייסא רואה את בעלה מתמוטט על המכונית. היא יוצאת החוצה במהירות ומגלה לתדהמתה שהוא פצוע בבטנו. היא צועקת לעזרה והילדות בתוך המכונית מתחילות גם הן לבכות ולצעוק.

אל הצומת מגיעה קיה ספורטאז’ ובה ארבעה צעירים שחזרו מחתונת חברם שהתקיימה אותו ערב בבית לחם. למשמע הזעקות הם עוצרים. שלושה מהם ממהרים לשאת את ראיידה הפצוע למכוניתם ומבהילים אותו לבית החולים הקרוב ביותר, בי״ח אל ימאמה שבאל־חאדר. הצעיר הרביעי, אחמד מנאסרה, בן 23, נשאר במקום כדי להרגיע את האשה והילדות המבועתות.

מנאסרה מנסה להתניע את המכונית התקועה ולא מצליח. הוא יוצא מהמכונית. החיילים מתחילים לירות בו. הוא מנסה לרוץ לכיוון ההפוך, אך ללא הועיל. הוא נורה שוב ושוב ומת במקום.

הודעת דובר צה”ל: החיילים הגיבו ליידוי אבנים. אבל כל עדי הראייה מכחישים זאת, ובכל מקרה — יידוי אבנים על מה? על מגדל בטון מבוצר במרחק 100 מטר? ומדוע ולמה פתחו באש חיה על נהג שמכוניתו נתקעה ושאשתו ובנותיו הקטנות בתוכה? על צעיר שמנסה להרגיע את האשה והילדות הקטנות?״


בתגובה לאותו הפוסט היו לא מעט תגובות מפקפקות שטענו שאין סיבה להאמין דווקא לעדי הראיה ולא לדובר צה״ל.

אני אישית לא כל כך הבנתי את התסריט שהם ודובר צה״ל הציעו, ושהלך בערך כך:

אדם עובר תאונה קלה עם המכונית בכניסה לכפר שלו. אשתו ושתי הילדות הקטנות באוטו. הוא יוצא, צועק על האוטו שהתנגש בו, ניגש חזרה לרכב ו… מתחיל לפתע לזרוק אבנים? על כוח צה״ל שנמצא במגדל שמירה גבוה ומבוטן כ 100 מטר משם? גם הרעיון שהאבנים סיכנו את הכוח עד כדי כך שהברירה היחידה היתה לירות בו בבטן פחות הסתדר לי. כמו גם הצורך לחסל מעמדת השמירה אדם שירד מהרכב שפינה את הפצוע לבית חולים.

אנשים אחרים חלקו עלי, ולמרות אין ספור המקרים בעבר בהם דובר צה״ל נתפס בגרסאות שקריות (שהופרכו עם חשיפת תיעוד מצולם), הם טענו שאם דובר צה״ל אמר משהו, יש להאמין לכך גם אם ההיגיון תמוה.

והנה בשעה טובה אחרי שנה וחצי הגישה הפרקליטות הצבאית את כתב האישום, ואפשר לראות בו מהן אותן עובדות שגם צה״ל לא חולק עליהן, ומה צה״ל הסיק שצריך להיות העונש הראוי על המעשים.

לפני שניגש לכתב האישום, קודם כל חייבים לציין שעצם הגשתו היא מאורע חגיגי ביותר: בכל זאת כתב האישום הראשון על הרג פלסטיני מאז פרשת אלאור עזריה (מרץ 2016). זאת על אף שמאז נורו למוות 157 אזרחים פלסטיניים ונפצעו קרוב לעשרת אלפים, ולמרות שרבים מהאזרחים שנורו למוות, גם לפי גרסת הצבא, לא היו חמושים ולא היוו סכנה.

איאד אל חלאק התפרסם לאחרונה כיוון שהיה אוטיסט, מוחמד חבאלי לפניו גם הוא זכה לשבריר של תודעה בישראל כיוון שסבל מפיגור שכלי, אבל היו רבים כל כך אחרים ששמם לא יגיד דבר לישראלים. למשל כמו אחמד אל-בדווי, מוחמד קייסיה, סאג’ד חילמי מוזהר, עבדאללה אבו טאלב, קאסם עלי עבאסי, מוחמד עלי מוסא ועוד עשרות אחרים, כולם נורו למוות בזמן שאינם מסכנים איש, לא עסקו בכל פעולה אלימה ולא היו חמושים לא בסכין, לא באקדח, לא ברכב ולא בשום דבר אחר.

לכן כתב האישום החריג הזה היה אכן חגיגי.

ומה מופיע בו, בכתב האישום?

  1. ראשית, פרט לחייל היורה לא מואשם אף אחד מהמעורבים בדבר: כתב האישום קובע שאף אחד מהאזרחים לא ביצע כל מעשה תוקפני וגם לא היתה להם כל כוונה לעשות מעשה כזה.

    במילים אחרות, זריקת האבנים הנטענת לא היתה ולא נבראה. לא אני אמרתי – צה״ל אומר. מעשה האלימות היחיד שקרה שם באותו ערב בוצע על ידי אדם שהרג מישהו שלא עשה לו דבר, אחרי שירה בבטנו של אדם נוסף (שגם הוא לא עשה לו דבר) ופצע אותו קשה.

  2. בכתב האישום מוזכר הירי בעלא ראיידה, אבל רק כ״רקע לאירוע הנדון״. אין כל סעיף אישום הנוגע לכך. ככל הנראה, פציעה קשה ללא כל גירוי או סיבה אינה עילה לאישום כלשהו במקרה שהתוקף הוא חייל והקורבן הוא פלסטיני.

  3. כתב האישום מתאר את השתלשלות העניינים עם אחמד מנאסרה, בדיוק נמרץ כפי שהופיעה בפוסט המקורי פה למעלה:

    ארבעה חברים הגיעו למקום בדרך חזרה מחתונה וראו את ראיידה הירוי.
    שלושה מהם פינו אותו לבית החולים ואחד מהם, אחמד מנאסרה, נותר בזירה עם אשתו של הפצוע ובנותיו כדי לסייע להן להתניע את המכונית.
    אחמד מנאסרה נורה כשיצא מהרכב אותו ניסה להתניע.
    מנאסרה נורה שוב כשניסה להימלט על נפשו.

  4. מדוע נורה מנאסרה למוות? ״החייל היורה סבר בטעות כי ההרוג הוא מיידה האבנים שזיהה קודם, על אף שבפועל ההרוג לא יידה אבנים”.

    הייתי צריך לקרוא את זה פעמיים כדי להאמין שזו סיבה שאפשר בכלל לחשוב לתת אחרי שירית במישהו למוות: ״חשבתי שזה מישהו אחר, מישהו שראיתי קודם ושהיה נדמה לי שהוא עשה משהו (שבעצם בכלל לא קרה)״.

  5. בסופו של עניין, המעשה הנ״ל הוגדר בכתב האישום ״גרימת מוות ברשלנות״.

  6. והעונש המבוקש על הרצח הנ״ל, במסגרת הסדר הטיעון? רול תופים:

שלושה חודשי עבודות שירות.


עו״ד שלמה לקר שמייצג את המשפחות ביקש לערער על הסדר הטיעון בין ההגנה (הצבאית) לתביעה (הצבאית…). לצורך כך הוא היה צריך לקבל את סיכום החקירה, או לפחות את הסיבה מדוע לא היה כלל סעיף אישום על פציעת ראיידה, אבל התובע הצבאי (ראש תחום ליטיגציה, רס״ן מתן פורשט) סירב להתייחס לבקשותיו וסירב להעביר כל מסמך. למה שיעביר? למה מי מת?

מאחר והתובע, ההגנה וגם השופט כולם בעצם חלק מאותו גוף ב״משפט״ לכאורה הזה, הרי שאישורו של הסדר הטיעון הזה בעוד כמה שעות (יום שני ב 10:00 בוקר) בבית הדין הצבאי ביפו הוא למעשה עובדה מוגמרת.


שיהיה ברור – אני ממש לא מנסה להציג את צה״ל באור שטני במיוחד, לא חושב שחיילים הם נאצים, לא חושב שהפלסטינים צדיקים תמימים וכו׳ וכו׳ טענות איש קש שכאלה.

זה שיש כיום צורך בטחוני בנוכחות צבאית בשטחים, זה ברור (ההתקדמות לפיתרון אינה בידי צה״ל אלא בידי הדרג המדיני). וברור גם שתמיד יהיו פה ושם חיילים שהכוח הבלתי מוגבל שיש להם על האוכלוסיה יעלה להם לראש ויגרום להם להתיר רסן. זה מצער אבל זהו המין האנושי – יש בו גם אנשים כאלה.

האם רוב החיילים מנסים להיות בסדר? אני מאמין שכן. ובכלל, בלי ציניות, אני מאמין שרוב האנשים בעולם משתדלים להיות הכי הגונים שהם יכולים במגבלות (הלפעמים בלתי אפשריות) שקולעים אותם אליהם.

אבל הבעיה פה היא לא עם המקרים החריגים, הבעיה היא המערכת. כשהמערכת קובעת שמחיר פציעה קשה של אדם אחד ורצח בדם קר של אחר שווה לשלושה חודשים של גירוף עלים בקריה, היא למעשה מתירה את דם הפלסטינים. כאן, ובמקרים רבים אחרים. התביעה, ההגנה והשיפוט כולם שותפים מלאים במהלך, ואני רואה את זה קורה שוב, ושוב, ושוב, ושוב.

https://www.mekomit.co.il/special/רשיון-להרוג/

זו הסיבה שטענות ״צה״ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם״ משאירות אותי קהה. אם צה״ל רוצה לשמור על צלם מוסרי מינימלי בתוך המציאות הבלתי אפשרית שישראל הכובשת והמתנחלת דוחקת אותו אליה, שלא יגדיר שהמחיר של התרת רסן הוא פחות או יותר אפס. זו השחתה מוסרית שמצטרפת למצעד הכמעט אינסופי של העוולות שמתחזקות את האפרטהייד דה-פקטו בשטחים.

[בתמונה – אחמד מנאסרה]

אחמד מנאסרה