“אלה שלא לומדים מההיסטוריה, נידונו לחיות אותה שוב” (ג’ורג’ סנטיאנה).
La Peste
כבר מזמן רציתי לתרגם כמה קטעים מ”La Peste” של אלבר קאמי.
הספר יצא לאור ב-1947, וקאמי מספר בו את סיפורה הבדוי של התפרצות מגפת דבר בעיר אוראן שבאלג׳יר. קראתי ביקורות שמתייחסות לספר כאל אלגוריה לנאציזם ששטף את אירופה בזמן שהוא נכתב (ואולי אפילו בנימוקי הוועדה ב-1957 שהעניקה לקאמי את פרס נובל זה הופיע?). אבל קאמי, לפחות בראיונות שקראתי, טען שזה לא העניין. הוא סיפר שהוא נעזר ברשומות על מגפת הכולירה הקשה שהיכתה באוראן ב-1849 (וסביר שגם הכיבוש הנאצי היווה השראה), אבל שבסופו של דבר זה ספר אוניברסלי על אנושיות, ואפסות, וחוסר אונים וקצרות רואי שנמצאו איתנו הרבה לפני 1947 ואפשר לשער שיהיו רלוונטיים הרבה אחרי שלא נהיה פה.
קאמי מתאר שם את התגובה של האזרחים למגיפה ההולכת ומתפרצת, וצריך להתאמץ להיזכר שהדברים נכתבו בשנת 1947 ולא ב-2020:
(דיסקליימר: אין לי גישה לתרגום בעברית, אז תרגמתי כמיטב יכולתי הצולעת. מי שדובר צרפתית נא לדלג על הטבח שביצעתי פה ולקרוא את הקטע במקור – מצ״ב תמונת כפולת העמודים הרלוונטית אחרי התרגום).
״כולם יודעים שמגפות נוהגות להופיע שוב ושוב בעולמנו, ועדיין אנו מתקשים להאמין באלו הנוחתות על ראשנו כרעם ביום בהיר. בהיסטוריה אירעו מגפות רבות במספרן לפחות כמו מלחמות, ועם זאת מגפות, ממש כמו מלחמות, תמיד מפתיעות את האדם
[…]
כשפורצת מלחמה, האנשים אומרים לעצמם – ״זה לא יוכל להימשך הרבה זמן, זה טפשי מדי״, הם אכן צודקים בכך שמלחמה היא בהחלט דבר טפשי מדי, אבל בכל זאת זה לא מונע ממנה מלהימשך זמן רב. הטיפשות בדרך כלל נמשכת זמן רב, והאדם גם היה שם לב לכך לולא היה מרוכז כל כך רק בעצמו.
מבחינה זו היו בני עירנו כמו כל שאר האנשים, וחשבו בראש ובראשונה כל אחד על עצמו. הם לא האמינו במגפות, הם האמינו בגדולת האדם. המגפה מידתה גדולה מדי ביחס לאדם ולכן הוא מספר לעצמו שהיא לא דבר ממשי, שהיא רק חלום רע שהנה עוד מעט יחלוף. אבל לא תמיד הוא חולף. לא פעם דווקא האדם הוא שחולף והחלום הרע הוא שנותר. ובראש ובראשונה חולפים אלו המאמינים בגדולת האדם, כי הם אלו שלא נקטו באמצעי זהירות. בני עירנו המשיכו לנהל עסקים, התכוננו לנסיעות וניהלו דיונים. וכי איך יכלו לחשוב על מגפה כדבר שיכול לבטל את העתיד ואת הנסיעות ואת הדיונים?
[…]
“האנשים התקשו מאד ככל הנראה להפנים את המתרחש. היו אמנם רגשות שכולם יכלו לחלוק, כמו פחד או בדידות, אבל טרדותיהם האישיות המשיכו להעסיק את עיקר מחשבותיהם. איש לא הרהר בינו לבין עצמו בכנות מהי משמעותה של המחלה, רוב האנשים היו מודעים בעיקר למה שהפריע לאורחות חייהם או השפיע על עיסוקיהם. הם היו מוטרדים ומרוגזים, אבל לא אלו הרגשות שאיתם אפשר להתעמת מול מגפה. תגובתם הראשונה, שהודהדה על ידי התקשורת, הייתה להאשים את השלטון – ״כלום אי אפשר להקל על התקנות וההגבלות?״.
תגובת השלטון היתה מפתיעה. עד כה העיתונות ומחלקת המידע של המועצה לא קיבלו כלל סטטיסטיקות רשמיות על התקדמות המגיפה, אך מעתה והלאה המועצה סיפקה נתונים אלה למחלקת המידע בקביעות, בתוספת ההנחיה שיש לפרסם אותם אחת לשבוע. אלא שגם כאן תגובת התושבים היתה איטית משציפו. הצהרות יבשות על ״שלוש מאות ושתיים מתים בשבוע השלישי של המגפה״ לא תפסו את דמיון האנשים. וממילא, מי יודע, אולי לא כל 302 המתים מתו ממש בגלל המגפה?
[…]
רק עם חלוף הזמן ועם העליה ההדרגתית במספר המתים לא הצליחה כבר דעת הקהל להתעלם מהמתרחש. בשבוע החמישי היו כבר 321 מתים, ו-345 בשבוע שאחריו. מספרים אלה החלו לדבר בעד עצמם אך עדיין לא היו סנסציוניים מספיק בכדי למנוע מאנשי העיר, גם אם היו מוטרדים, מלהמשיך ולהחזיק ברעיון שכל זה הוא סוג של תקלה, אמנם לא נעימה אבל בוודאי דבר זמני שיחלוף מעצמו.
ולכן הם המשיכו לטייל בחוצות העיר כרגיל, ולשבת כהרגלם בשולחנות בתי הקפה. עוז רוח לא היה חסר להם. הם התבדחו יותר משהתאבלו והקפידו להציג עד כמה הם מקבלים, מבלי לעשות עניין גדול מדי, את המצב הלא נעים שבוודאי יחלוף במהרה.״
הנה המקור הצרפתי, ואחריו גם משהו מאנגליה ועוד גם מארה״ב.
סֹבֵב֙ הוֹלֵ֣ךְ הָר֔וּחַ וְעַל־סְבִיבֹתָ֖יו שָׁ֥ב הָרֽוּחַ
שתי קריקטורות, האחת בת כמעט 220 שנה והשניה תינוקת בת 90.
הקריקטורה הראשונה הראשונה מ-1802, של ג׳יימס גילריי האהוב עלי מאד. גילריי היה מהקריקטוריסטים המפורסמים באירופה, ויחד עם הוגארת׳ נחשב עד היום לאחד מהמשפיעים ביותר. ידועות הקריקטורות הפוליטיות שלו, כמו למשל וויליאם פיט הבריטי ונפוליאון הצרפתי יושבים לסעודה בה הם מבתרים את הגלובוס בסכינים, אבל כמו שאפשר כאן הוא היה לא פחות שנון וארסי גם בעניינים חברתיים, במקרה הזה כשהוא מלגלג על תעמולת המתנגדים לחיסוני האבעבועות של תחילת המאה ה-19.
בשנת 1798 פרסם אדוארד ג׳נר את ״חקירה אודות הסיבה והתוצאה של Variolae Vacciniae״, הטקסט המדעי הראשון אודות חיסונים. במסמך הסביר ג׳נר איך הדבקה באבעבועות (Variolae) של פרות (בלטינית Vacca), מחלה קלה יחסית אצל בני האדם, תמנע התפתחות של מחלה קשה באבעבועות שחורות בעתיד. מהמילה הזו לפרה נגזר שמה של פעולת החיסון ברוב השפות האירופאיות (למשל Vaccine באנגלית, Vacuna בספרדית או Vaccino באיטלקית).
רעיונותיו של ג׳נר לא התקבלו בסבר פנים יפות, לפחות לא בבריטניה, ונתקלו בהתנגדות דתית ותרבותית ל״זיהום דם אנושי בדם פרות״. המחקר שלו גם נדחה על ידי האגודה המלכותית כבר ב-1797, בלווית ההמלצה ״לחדול מחקירותיו בנושא״. לבסוף הוא נאלץ לפרסם אותו שנה מאוחר יותר בהוצאה עצמית.
הספר הפך להצלחה אדירה מחוץ לגבולות אנגליה, בעיקר בצרפת שוחרת הקידמה, בה מיהר נפוליאון לחסן את כל החיילים בצבאו והגדיר את ג׳נר ״אחד מהמיטיבים הגדולים שהיו לאנושות״. בבריטניה מולדתו, בינתיים, הפיצו המתנגדים שמועות על צימוח אברי פרות (ואולי אפילו על פציאליס).
על סיפור החיסון ומה שהוביל אליו כתב נהדר ד״ר רועי צזנה. קריאה מרתקת בשלושה חלקים קצרים, מומלץ בחום.
הקריקטורה השניה לקוחה מספרון מאיור בשם “Health in Pictures”, שיצא בארה״ב בשנת 1930.
צוק הדיסאינפורמציה מתנשא מעל ים האבעבועות השחור, והמתנגד לחיסונים, עיניו מכוסות ברטיית-הטיית אישור, מוביל אל התהום את עצמו ואת שלושת חבריו: הנוהה אחרי אופנות ואמונות (faddist), הרשלן (careless) ומר אנטי-הכל.
מעניין שמשמעות שמו של החבר הלפני אחרון באנגלית עשויה גם להתפרש כ״לא-אכפתי״, ואפשר לתת קרדיט למאייר שלא מדובר בבחירה מקרית. לגבי החבר האחרון, אני לא בטוח אם מדובר על ניהיליזם, על פראנויה או על שילוב של השניים.