לוחמים לשלום –
״מפרים את הסדר״

שלשום ראיתי את סרט מאיר העיניים והנשמה ״מפרים את הסדר״, על תנועת לוחמים לשלום.

התנועה מורכבת מאנשים משני צדדי הסכסוך הישראלי-פלסטיני, שבמסגרת המעורבות שלהם בסכסוך הפעילו אלימות אבל בסופו של תהליך מצאו את עצמם משתפים פעולה כחלק מתנועה שדוגלת באי-אלימות ובדיאלוג.

הם עברו ממצב בו אותם אנשים שהם ראו כבני מוות, ולא באופן תיאורטי אלא ממש בפועל ומידיהם שלהם, הפכו מאובייקט לסובייקט, ומשם לפרטנר איתו אפשר לשתף פעולה ואפילו לרקום בהדרגה קשרי חברות.

הצפיה היתה שיעור מאלף באפשרות לקיומו של פתח או ספק גם במקום בו לא ברור שיש פתח או ספק, או ליתר דיוק – לכאורה ברור שאין כזה.

בעיקר היה מרתק לראות את הראיונות, ולהתחקות אצל עוד ועוד אנשים אחרי הרגע בו נסדקה צדקת הדרך האבסולוטית ונהיה פתחון קטן, אפשרות לספק, לשאלה. ולכל אחד שהתראיין שם היה רגע כזה.

מה שאפיין את כל (אבל ממש כל) הרגעים האלו היה גם כמה קטנים הם היו (בוודאי ביחס לרגעים איומים ואלימים אחרים בהיסטוריה האישית של אותו אדם והפעולות שלו לפני ואחרי), וגם שהיה בדבר הקטן שקרה משהו מפתיע. משהו לא צפוי שגרם לאיזה זעזוע קטן. אפילו קטנטן. עצם הבלבול הרגעי יצר את האפשרות לעצור שניה ולחשוב, ומשם כבר קשה לחזור.

קשה לצפות בסרט כזה בלי לחשוב על עצמי.

איפה אני בטוח ב 100% בצדקת דרכי ומסרב לרדת מאיזה עץ שהתבצרתי עליו? איפה אני לא עוצר לשאול שאלה על משהו שנראה לי ברור, ושכל מי שלא מסכים איתי אודותיו הוא אויב?

כל כך הרבה פעמים אני מגלה שמאחר ונקטתי באיזו דעה, בעיקר אם הנושא שנוי במחלוקת, זה כבר יצק אותי במקום כלשהו, עם השתייכות ונאמנות כלשהן, כשמי שלצידי מחזק אותי, ואפילו נלחם איתי נגד ״הטיפשים״ או ״הרעים״ מהצד השני. זה לוקח לרגשות ונאמנויות וקשה מאד להישאר פתוח, להישאר בשאלה, בספק.

אם יש רק כישור אינטלקטואלי אחד שצריך ללמד בבית ספר, לדעתי, זו חשיבה ביקורתית: איך להטיל ספק בצורה אינטליגנטית ומושכלת, גם, אבל ממש לא רק במה שאנחנו שומעים אצל אחרים: גם בעצמנו ובדעות שגיבשנו לנו ושאולי נדמה לנו שהן חלק מהזהות שלנו.

הסרט, אגב, עדיין נמצא כאן למי שמעוניין לראות:


תוספת עריכה –

בתגובות לפרסום הזמנת הצפיה הזו שאל מישהו שאלה מסוימת, ואני חושב שהשאלה והתשובה מדייקות עוד נקודה שאולי התפספסה קודם.

השאלה היתה:

נכון. אתה צודק ואני מסכים לגמרי עם כל מילה. ולכן אני מפקפק ומיד עולות בי שאלות. כי הרי גם אני כזה, ותמיד הייתי כזה, באופן אינסטקטיבי מטיל ספק, מערער ומהרהר, חושד, נרתע ממי ש״יודע״, ״צודק״, ״משוכנע״ – ואני הראשון מביניהם. עד כדי כך שבהפוך על הפוך, האוטומט שלי הוא כבר מזמן לא לשאול: ״ואולי הוא/אני טועה?״ אלא ״ואולי הוא/אני צודק?״

אז אני שואל: מה הסיבה שאנחנו מתוכנתים כל כך חזק להיקשר לדעות והעמדות שלנו? אני רוצה לחשוב שיש לזה תפקיד.
למה כשמישהו אמר בביטחון משהו שנשמע לנו חכם וצודק, זה פועל עלינו אחרת מאשר כשמישהו אומר את אותו דבר בפחות ביטחון?
האם תמיד העובדות מספרות את כל הסיפור?
האם יש פעמים שבהם ההוא ש״לא נותן לעובדות לבלבל אותו״ צודק?

מתי התעקשות ודבקות בצדקת הדרך (כלומר התקדמות תוך עצימת העיניים והאוזניים לביקורות וספקות) היא הדבר הנכון?
ומה זה ״להאמין״ ו״אמונה״? שוב – בטח יש להם תפקיד, ברכה, סיבה טובה, מעבר מלתת לי להרגיש לגיטימציה ושייכות לקבוצת ה ״טובים״.
האם חשיבה ביקורתית היא לא עוד קבוצה? כלומר עוד סוג של ידיעה? של אמת לדבוק בה?
כלומר, האם אפשר באמת להסכים לא לדעת (שזה רטט) בלי להפוך את אי הידיעה לדגל בפני עצמו (שזה מוצק)? האם זה בכלל אפשרי?

אני לא בטוח.

אני חושש שאין לנו מנגנון שמשאיר אותנו באוויר. יש גרביטציה. אנחנו נמשכים לאיזושהי קרקע יציבה גם אם לא נרצה (והנה, זו דעתי, כך אני חושב, אבל בכלל לא בטוח).

לפעמים אני חושב שההחשיבה הביקורתית רק מעכבת קצת את תהליך הבחירה של מה צודק, עושה אותה קצת יותר רצינית ונאורה, אבל בסוף היא עוד מאותו דבר, אתה מסיים כמו כולם כאחד ה״צודקים״, ״יודעים״ ״טובים״.

ובכל זאת אני מעדיף את זה כי זה עוזר לי לקחת את עצמי קצת פחות ברצינות, ולהקשיב לאחר לא בשביל לחתור אל האמת היותר נכונה, אלא בשביל להנות מהיופי, כמו שמקשיבים למוזיקה, ולפעמים מוזיקה חדשה היא יפה ומדליקה, ולפעמים הלהיטים הישנים עושים לי את זה. ולפעמים אני ארצה לשמוע רק את גירסת המקור ולפעמים הקאבר המיליון לאותו להיט ניצחי דווקא יחדש.


ותשובתי אליו היתה:

יש הרבה טעם בדבריך, אבל הם גם מחמיצים חלק חשוב במה שרציתי להגיד. פתיחות, צניעות והקשבה הן לא רק האמצעי כדי להגיע ״לדעה הנכונה״, הן מטרה בפני עצמן. כי העיקר בעיני הוא לא רק הדבר בו אנחנו בוחרים להאמין אלא גם איך אנחנו עומדים. אנסה לתת זווית מכיוון אחר –

הרבה אנשים דתיים אמרו לי לא פעם בשיחות אודות דת ומדע – ״מה העניין, אני בוחר להאמין באלוהים ואתה בוחר להאמין במדע״. אבל ההקבלה הזו היא טעות, אשליה אופטית, כי ההבדל הוא קריטי.

האמונה מניחה את ידיעת האמת ומסדרת את העולם בהתאם, ואילו המדע מניח את *אי* ידיעת האמת. כמובן שבפועל, ברמה האנושית, יהיו מדענים רבים שהם יהירים, אטומים ומוטים מחשבתית לכיוון של חוסר פתיחות, אבל לא זו הדרך הבסיסית של התהליך המדעי.

בבסיס העניין יש את הנחת העבודה שאנחנו טועים, שאנחנו לא יודעים את כל האמת ושעלינו לעבוד כל הזמן כדי לאתר את נקודת החולשה של התיאוריות אליהן הגענו: אולי היתה לנו הנחה מוטעית? אולי הטיה מחשבתית כלשהי? אולי לא הבאנו בחשבון משהו? אולי לא אספנו עדיין די נתונים? ואז לנסח ניסוי מדוייק שבא לבחון איפה טעינו או לא הבאנו בחשבון משהו או חסר מידע, לאסוף אותו ולתקן את עצמנו.

זו אותה איכות מחשבתית עליה אני מדבר.
זה לא רק קוסמטי.

וזה בהחלט לא כדי להתבשם במחשבה שאנחנו פלורליסטים.