מדוע טראמפ לא נחלש מ-2016 ל-2020


בתת-המודע השמאלני המצוי (שלי למשל) התרוצצו לפני הבחירות האחרונות בארה״ב מחשבות בסגנון:

״הרבה אנשים בחרו בטראמפ ב-2016 משנאת הילארי קלינטון. רבים אחרים לא טרחו להצביע ב-2016 כי לא האמינו שלטראמפ יש סיכוי. עכשיו, אחרי 4 שנות טראמפ אין סיכוי שכל האנשים האלה לא מכים על חטא, לכן כדאי שהוא יתכונן להפסד גורף וברור!״

זהו, שלא.

כלומר, את המירוץ לנשיאות הוא הפסיד, אבל תומכיו לא נחלשו כלל. ההיפך – הוא קיבל כ-6 מיליון קולות יותר מאשר לפני 4 שנים והתחזק משמעותית בכמה מדינות. למעשה, יותר אנשים הצביעו לטראמפ מאשר הצביעו אי פעם למועמד לנשיאות בתולדות ארה״ב (חוץ מאשר לג׳ו ביידן), והמפלגה הרפובליקאית רק התחזקה גם ברמת המדינות וגם ברמה הפדרלית.

אין לכן בסיס למחשבה (או ליתר דיוק, לפנטזיה) שהיתה לי לפיה ״בבחירות הקודמות המצביעים פשוט לא השכילו להבין במי מדובר״. קשה לי לדמיין את האמריקאי שלא ברור לו כבר בדיוק מי ומה הוא דונלד טראמפ.

הסיבה שטראמפ הפסיד ב-2020 לא היתה בגלל שנחלש, אלא בגלל הכמות והמיקום של ההתחזקות הדמוקרטית. 12 מיליון דמוקרטים שלא הצביעו בבחירות הקודמות הצביעו הפעם, מתוך 18 מיליון המצביעים שנוספו. זה מאד משמעותי, אבל לא פחות קריטי שהמקומות שקיבלו את עיקר החיזוק הדמוקרטי היו המדינות המתנדנדות. טראמפ, לעומת זאת, חיזק את כוחו דווקא במדינות שהצביעו לו גם ב 2016. אפשר לראות זאת באיור 1: במישיגן, וויסקונסין, והאזורים העירוניים בג׳ורג׳יה ובפנסילווניה היוותה התחזקות הדמוקרטים חלק מכריע מהניצחון הבחירות. לעומת זאת המדינות בהן התחזק טראמפ היו מדינות בהן כבר ניצח ב-2016, דוגמת איידהו, יוטה, ארקנסו וטנסי.

אם עושים את החשבון רואים שבגלל השיטה האלקטורלית בארה״ב, נצחונו של ביידן התקבל בזכות מאיות אחוז בודדות מהקולות: 11 האלקטורים באריזונה התקבלו ברוב של 10,000 קולות, 16 האלקטורים של ג׳ורג׳יה ברוב של 14,200 ו-10 האלקטורים של וויסקונסין ברוב של כ-20,600. בלי 45,000 קולות אלה ביידן היה מפסיד את 3 המדינות האלה ולא היה זוכה ברוב האלקטורלי. 45,000 קולות מתוך 161 מיליון שהצביעו, פחות מ-3 מאיות האחוז. זה כל מה שהיה חסר בכדי שטראמפ ינצח למרות שקיבל (ממש כמו ב-2016) את מיעוט הקולות, פחות מ-3 מאיות האחוז.



התחזקות מפלגתית 2016 2020



המפלגה הרפובליקאית עצמה, מעבר לטראמפ, התחזקה גם היא באופן מובהק בבחירות האלו.

ברמה הארצית (הפדרלית), הרפובליקאים שמרו על שליטתם בסנאט (אלא אם תהיה הפתעה לא הגיונית בבחירות החוזרות בג׳ורג׳יה בינואר), וגם בקונגרס – במקום התחזית הדמוקרטית להשתלטות על עוד 10 מושבים הם איבדו 6 מקומות ובבחירות הביניים הבאות, בעוד שנתיים, הם בסכנה לאבד את הרוב שלהם בבית המחוקקים.

לא פחות משמעותית מכך היתה הצלחה רפובליקאית גורפת ברמה המקומית. הדמוקרטים לא הצליחו, למרות השקעה אדירה וגיוס כספים חסר תקדים, להפוך ולו בית מחוקקים מדינתי אחד לטובתם (אפילו לא את הסנאט של מינסוטה שנחשב הימור בטוח), ובניו המפשייר הם איבדו את אחיזתם גם בקונגרס וגם בסנאט.

מדובר על כישלון עם השלכות רבות משקל, כי בשנה הבאה מתחיל תהליך השרטוט מחדש של גבולות המחוזות בכל המדינות, ה-Redistricting, שבהתאם להחלטת ביה״ש העליון מתרחש פעם ב-5 מחזורי בחירה (10 שנים). מה שיקרה בשנה הבאה ישפיע לכן מאד על הקונגרס והסנאט עד 2030: באמצעות שרטוט גבולות המחוזות, השלטון בכל מדינה משפיע מאד על זהות הסנאטורים וחברי הקונגרס שייבחרו מהמדינה על ידי שלל שיטות יצירתיות שהופכות את מצביעי המפלגה השניה למיעוט על ידי פיצולם וחלוקתם בין ״מחוזות ידידותיים״.

זו לא אנקדוטה. דו״ח של ה Center For American Progress חקר ב-2019 את ההשפעה בפועל של פרקטיקת ה-redistricting המפלגתי על בחירות הנציגים בקונגרס ובסנאט בבחירות של 2012, 2014 ו-2016. נמצא שבמדינת מישיגן, למשל, למרות שמבחינה מספרית הצביעו יותר מ-50% למועמדים הדמוקרטיים לסנאט ולקונגרס, בכל זאת רק 35% מהנציגים לסנאט ורק 31% מהנציגים ששלחה מישיגן לקונגרס היו דמוקרטיים. רק בגלל אופן שרטוט גבולות המחוזות.

באיור מס׳ 2 אפשר לראות את האפקט של זה בבחירת מועמדים לקונגרס הפדרלי, למשל (באתר הדו״ח יש מפה אינטראקטיבית שמאפשרת לראות את האפקט גם על הבחירות לסנאט הפדרלי, וגם ברמה המדינתית). מהדו״ח עולה שלא פחות מ-59 מושבים בקונגרס (כמעט 15%) מאויישים כיום על ידי נציגי מפלגות שלמעשה נמצאות במיעוט במחוזות שבחרו אותם, רק בגלל האפקט של redistricting. זה מקביל למספר המושבים של 22 המדינות הקטנות בארה״ב, ומבהיר את הכוח העצום שמקנה שליטה בבתי המחוקקים המדינתיים שהם אלו המשרטטים את הגבולות.



Gerrymandering bias in house



אז איך זה יכול להיות בעצם? איך אפשר להסביר את העובדה שטראמפ לא איבד מצביעים (ואפילו ההיפך)? שהמפלגה הרפובליקאית רק התחזקה? בכל זאת חלפו 4 שנים של שקרים בלתי פוסקים, של העמקת הפער המעמדי, של דרדור מערכות היחסים הבינלאומיות, של התנהלות אנטי-מדעית שגררה את ארה״ב למצב מזעזע מול הקורונה (ושהוא אפילו נדבק בה בעצמו), של הגירעון התקציבי הגדול בתולדות המדינה, של העברת רפורמת מיסוי שהיטיבה עם התאגידים והעשירים באופן חסר תקדים, של שערוריות אישיות בלתי פוסקות ובאופן כללי של העמקת הקיטוב והפילוג בעם לשפל המדרגה. מה מקור היציבות המרשימה באחוזי האהדה (approval rating) להם זכה טראמפ לאורך כל הקדנציה? הוא אמנם היה פחות פופולרי מיריבו הדמוקרטי לכל אורך 4 השנים ברציפות, גם אם לא בפעם עצום (איור 2), אבל כן שמר על תמיכה קבועה של כ-45%, שבבחירות הסתבר שהיא אף הערכת חסר.



Approval ratings


סיבות ותוצאות


מדוע עבור יותר מ 71 מיליון אמריקאים טראמפ הוא עדיין האופציה המועדפת? האם הם, כפי שהגדירה אותם הילארי קלינטון (בנאום קמפיין מ-2016, שהתפרסם כל כך עד שזכה לערך וויקיפדיה משל עצמו) –
״A basket  of deplorables – racist, sexist, homophobic, xenophobic״?

יש גם deplorables כמובן, ואפילו לא מעט מהם, אבל בעיני תשובות פשטניות כמו ״כי הם מטומטמים״ או ״כי הם גזענים״ מפספסות לגמרי את הנקודה.

זה אכן מפתה להיתלות בשורשיה הגזעניים של ארה״ב, וברוך השמש לא חסר במה להיתלות, אבל זה לא נראה לי הסבר מספק. בהחלט יש תמיכה מצד גזענים מוצהרים (ועוד יותר מצד גזענים פחות מוצהרים). נכון גם שיש בארה״ב יותר ארגוני שנאה בימין הקיצוני מאי פעם, אבל מספרם עדיין לא עצום וממילא זה מרגיש, כמו טראמפ, כתוצאה יותר מאשר סיבה.

יש גם כמובן סיבות דתיות בתמיכה בטראמפ. יש כמות עצומה של אוונגליסטים (ההערכות מדברות על כ-25% מהאוכלוסיה בארה״ב), שכל עוד טראמפ מקדם מדיניות נגד הפלות וזכויות להט״בים ובעד הכנסיה, הם יסלחו לו על כל חטא ועוון. הוא מבחינתם חמורו של המשיח. אבל שוב אפשר לשאול – האם העובדה שהאוונגליסטים היא הקבוצה הדתית היחידה ששמרה על כוחה באמריקה ההולכת ומתחלנת היא הגורם הדומיננטי בעלייתו של טראמפ, או שאולי זה סימפטום, כמוהו, לגורמים עמוקים יותר?

קשה מאד להבדיל בין סיבה ומסובב, בעיקר כי אי אפשר באמת לעשות הפרדה הרמטית כזו. תופעות נוטות לחזק את עצמן, דינמיקה שנוצרה מסיבה מסויימת הופכת פעמים רבות לסיבה בפני עצמה וההיפך. 

לא מזמן, בפוסט אחר, הבאתי דוגמא ל״צריכה של מקורות מידע שונים שהפכו מבחינות רבות את האומה האמריקנית לשני עמים שונים שחיים בשתי גלקסיות נפרדות, ושרק במקרה נמצאות שתיהן בצפון אמריקה.  סקר גדול שבוצע בארה״ב בחודש מרץ, בכל 50 המדינות, שאל ׳עד כמה אתה מודאג מהתפרצות הקורונה׳. באדום – תשובת מי שהזדהה כרפובליקאי, בכחול – דמוקרטים״.




דמוקרטים ורפובליקאים קורונה


בימים אלה אפשר למשל לראות שרשתות ימניות דוגמת Fox News או One America מוצפות בעדויות על ״זיופים במימדי ענק״ של הדמוקרטים ובידיעות על תביעות המוגשות בהקשר ל״גניבת הבחירות״. יותר קשה לעומת זאת למצוא בהן ידיעות המשך המגלות שאותן עדויות נמצאות להיות לא מבוססות  או על דחיית התביעות על ידי בתי המשפט  אפילו ללא דיון כיוון שהן נמצאות להיות חסרות בסיס. כך ממשיכה חצי אמריקה להיות מוצפת במידע תקשורתי המראה שהבחירות זויפו, בעוד שהחצי השני חי לאור עובדות אחרות.

אבל לראייתי, לא פחות משרשת פוקס היא סיבה, היא גם תוצאה. זה לא מקרה ששון האניטי למשל, המקדם ב Fox News תיאוריות קונספירציה ללא לאות וללא הפוגה, הוא מגיש הטלוויזיה עם המשכורת הגבוהה ביותר בטלוויזיה האמריקאית, כי הקונספירציות והדיס-אינפורמציה שהוא מקדם הם מה שמגזר שלם ונואש של אנשים רוצה לשמוע. וכך הוא בו זמנית גם מאיץ ומחזק את הצורך הזה אבל הוא גם תוצר שלו, ממש כמו טראמפ. כפי שמחקרים כבר הראו, הצורך בחשיבה קונספירטיבית נמצא במתאם גבוה למצוקה (כלכלית ואחרת).

אז הכל נכון, אמריקה היא מדינה עם תשתית דתית חזקה, עם לא מעט קסנופוביה וגזענות בילט-אין ועם קווים שמרניים חזקים, אבל לראייתי אי אפשר להבין מדוע טראמפ כל כך פופולרי אצל מה שמכונה בארה״ב “The average Joe״ בלי להבין את התהום שנפערה שם בין שני עמים שחיים זה לצד זה באותה המדינה. בלי להבין את המצוקה שגורמת לאנשים לחפש את מה שהם רוצים לשמוע אצל פוקס וחברים בחיק הדת או אצל הדונלד.

אני חושב שזה בא לידי ביטוי באופן המובהק ביותר אצל מי שסימלו בעבר את ״האתוס האמריקאי״ והיום במידה רבה מודרים מהשיח, ולכן אתמקד בהם.


״אנשים מצביעיםלא אדמה״



לקראת תהליך ההדחה של הנשיא טראמפ (עוד אחד מהישגיו – הנשיא השלישי בלבד בתולדות ארה״ב שהודח על ידי הקונגרס – אם כי אף אחד מהשלושה לא הורשע בסנאט) הוא צייץ את המפה הבאה של 3,141 המחוזות בארה״ב, בה כל מחוז צבוע בצבע המפלגה שקיבלה בו את רוב הקולות. המסר של טראמפ היה ויזואלי ופשוט: ״כמעט כל ארה״ב צבועה אדום. בניסיון להדיח אותי אתם בעצם פועלים נגד כמעט כל המדינה.״



Trump try to impeach this



ראשית, אם יש סיבה מוצדקת להדחה, אז צריך להדיח את הנשיא גם אם הצביעו עבורו 107% מהאזרחים. אבל מעבר לכך, רבים מיהרו להצביע על הכשל הלוגי בכך שהאזורים האדומים הנרחבים הם בעצם ריקים ברובם, ואילו הכתמים הכחולים הזעירים יחסית מכילים את רוב האוכלוסייה.

לפי שיטת האלקטורים הנהוגה בארה״ב, בכל מדינה (למעט מיין ונברסקה) קולות המיעוט נזרקים לפח והמנצח לוקח את כל הבוחרים (electors) של המדינה. כך קרה כבר 5 פעמים בהיסטוריה שהנשיא המכהן קיבל מיעוט מהקולות. כולל ב-2016. הספיק לטראמפ לנצח במספיק מדינות בהפרשים קטנים בכדי לנצח בסיכום הכללי, למרות הפסדים בהפרשים גדולים במדינות אחרות.

ד״ר למדעי המחשב מבלגיה בשם קארים דוייב בנה תוכנה הממחישה יפה את העניין, על ידי הצגת שטח כל מדינה על פי מספר האלקטורים (הנקבע לפי האוכלוסיה) במקום לפי שטחה הגיאוגרפי. אם למשל נשווה בין מונטנה לניו ג׳רזי, הראשונה גדולה מהשניה פי 17 מבחינת שטח, אך בשניה יש כמעט פי 5 יותר אלקטורים.



Electoral vote gif



אך גם המחשה זו היא ברזולוציה גסה מכדי להבין את התמונה. מה יקרה אם ניקח כל אחד מהמחוזות ונייצג אותו לא על ידי שטחו הגיאוגרפי, אלא כעיגול שקוטרו יחסי לכמות התושבים בו?  בעזרת התוכנה אפשר לייצר את האנימציה הבאה שמבהירה איך ייתכן שקלינטון זכתה רק ב-15% מהמחוזות ובכל זאת קיבלה כמעט 3 מיליון קולות יותר.

גם הצגה זו לוקה בחסר, כי כשמציגים כל מחוז כצבוע באופן אחיד מוחקים למעשה את קולותיהם של מי שהצביעו למפלגת המיעוט באותו מחוז (אפילו אם הם היו 49.9% מהקולות שם), אבל היא מבליטה משהו מעניין מאד.



Popular vote gif


מדינה אחת לשתי עמים



ממפת הנקודות ניכרת לעין העובדה שרוב מוחלט מהנקודות הכחולות הינן גדולות, כלומר מציינות ערים, ואילו האדומות כמעט כולן קטנות ומופרדות, כלומר עיירות. הדמוגרפיה הזו ידועה, אבל לא בטוח שכולם עוצרים לחשוב על המשמעות האנושית שלה.

הערים בארה״ב מהוות 3.5% משטחה של המדינה, אבל מעל 60% מהאוכלוסייה וכמעט 100% מהתרבות הפופולרית. אם פעם היו מערבונים, איש המרלבורו ורומנטיזציה של החוואי האמריקאי, היום ״אמריקה״ היא התרבות והסמלים העירוניים. קשה למצוא סדרה או סרט בה מופיע מישהו מהקאנטרי האמריקאי בלי שהוא מגוחך, נלעג, הילבילי או רדנק. בור וגולם במקרה הטוב, גזען ושובניסט במקרה הרע.

חלקים גדולים מאמריקה שמחוץ לערים ממנה נותרו מאחור כמעט בכל מובן אפשרי – כלכלית, בריאותית, אידיאולוגית ותרבותית. נהגי כרכרות בעולם ממונע.

בעיני זה לא סיפור של ״מדינות כחולות״ מול ״מדינות אדומות״, כמו ששומעים מסביב לשעון בשבוע האחרון, אלא בעיקר סיפור של פריפריה (Rural America) מול אזורים עירוניים (Urban and Suburban). כמו כל הכללה, בוודאי על מאות מיליוני אנשים, כמובן שגם זו חוטאת לכל גווני המציאות המורכבת במלואה. אבל בגדול, אם נעשה זום אין על כל מדינה, כחולה ככל שתהיה, נראה שגם במדינות כחולות כמו ניו יורק או מישיגן (איור 3) התמונה דומה – ים אדום בפריפריה מול איים כחולים סביב הערים.




New York and Michigan



אמריקה הכפרית נותרה מאחור ו
הפכה לשקופה בהרבה מאד מובנים. תהליכי גלובליזציה, דינמיקות אקולוגיות, עליית תאגידי הענק, אוטומציה, העברת ייצור לארצות עם כוח אדם זול יותר ועוד גורמים הפכו עיירות רבות לחסרות זהות. קליפה ריקה סביב ליבה שאינה עוד – המפעל המקומי, מכרה או חוות חקלאיות קטנות שתמכו בכוורת של עסקים קטנים. בין 2001 ל-2015 היתה ירידה של 30% בהיקף התעסוקה בייצור. זה לא בהכרח יתבטא בנתוני האבטלה (איור 4), אף כי גם הם גבוהים באזורים הכפריים מאשר בעירוניים, אלא יותר באופי התעסוקה, שעברה בעיקר לענפי השירות.



אבטלה כפרי עירוני 


העסקים הקטנים והמקומיים הם עולם הולך ונעלם. באיור 5 אפשר לראות את מפת המחוזות בהם נסגרו יותר עסקים משנפתחו, כפי שנסקר בדו״ח של Economic Innovation Group. זו רק טעימה מהדו״ח מאיר העיניים שמראה את אי השוויון ההולך ומעמיק בין האזורים העירוניים והכפריים בארה״ב. בהזדמנויות, בתעסוקה, בשכר ובכל היבט אחר.

הזדמנויות התעסוקה עברו לסניפי ענק של רשתות שאכלו את העסקים הקטנים ואת החוות החקלאיות, או כפי שכתב יפה הסופר האמריקאי דייויד וונג על עיירת הולדתו:

´Downtown´ is just the corpses of mom and pop stores left shattered in Walmart’s blast crater”

(״ ׳מרכז העיר׳ הוא רק גוויותיהן של חנויות משפחתיות שנותרו מרוסקות במכתש הפגיעה של וולמארט״)



סגירת עסקים



בכל כיוון שלא מביטים, כל מדד שלא בוחנים, רואים את האזורים הכפריים ננטשים מאחור. החיים חסרי תקווה וחלומות, אלא אם החלום הוא לעבוד ב Walmart. הסטטיסטיקות מראות שאחוזי ההתאבדות בפריפריה גבוהים פי 2 מאשר בערים (והפער רק הולך ועולה),

שנת 2010 היתה הראשונה עם גידול שלילי של האוכלוסיה הכפרית. מאז מגמת ההגירה השלילית מוסכה על ידי הגירה חיובית של פנסיונרים, אבל הצעירים עוזבים אם הם רק יכולים, גם אם ברוב המקרים הפערים, שרק הולכים וגדלים, לא מאפשרים מוביליות.

למשל בתחום החינוך. לפי נתוני הממשלה בארה״ב היה בשנת 2,000 תואר ראשון (ומעלה) רק ל-15% מתושבי הפריפריה לעומת 26% מתושבי הערים. בשנת 2018 אחוז בעלי התואר בפריפריה עלה אמנם ל-20%, אבל בערים הוא עלה ל-35%. הפער גדל. וגם פה – זו לא רק תוצאה אלא גם סיבה בפני עצמה, כי ניתן לראות מתאם גבוה יותר בין חינוך ותבניות הצבעה מאשר בין הכנסה ותבניות הצבעה. חלק לא מבוטל מעזיבת הצעירים היא כדי להשיג חינוך או כדי לעשות איתו משהו מרגע שהושג.

או למשל בתחום הנגישות למידע ותקשורת. כפי שאפשר לראות בגרף שבאיור 6, מתוך ״דו״ח הפער הדיגיטלי״ שהוציא מכון PEW, דווקא באזורים המרוחקים יותר, שיש בהם חשיבות יתרה לחיבור לרשתות התקשורת, יש פחות תשתיות ופחות חיבור, גם אינטרנטית וגם סלולרית.



הפער הדיגיטלי



אם בוחנים את נתוני תוחלת החיים, רואים שארה״ב היא המדינה המערבית היחידה חוץ מאנגליה (ככל שראיתי) בה יש ירידה עקבית בתוחלת החיים בשנים האחרונות. אבל הגרף שבאיור 7 מראה את הנתונים הגלובליים, של כל ארה״ב, ועם העלאת הרזולוציה שוב יחשפו שתי המדינות שבתוך ארה״ב.

כי ניתוח הנתונים מראה שככל שהאזור כפרי יותר, לא רק שתוחלת החיים בו נמוכה יותר אלא גם שהפער הולך וגדל עם השנים (עליה של 500% בין 1969 ל-2009 למשל, מ-0.4 ל-2.0 שנים). חלוקה לפי תתי-קבוצות מראה פערים קיצוניים אף יותר לפי גזע והכנסה (עד כדי פערים של 22 שנה בתוחלת החיים של מגזרים שונים, שוב לרעת האזורים הכפריים). אחד מהגורמים המרכזיים הוא מגפה של ״מוות יאוש״ בגילאי 20 עד 40: התאבדויות, אלכוהוליזם ונגזרותיו, מנות יתר, תרופות אופיואידיות וכיו״ב.




תוחלת חיים




זה מתחבר גם לזמינות ואיכות נמוכה יותר של שרותי בריאות  באופן כללי. רואים את זה למשל עם אחוזי הנכות בפריפריה שגבוהים פי 1.5 מאשר בערים, מה שנובע ככל הנראה משילוב של היבטים דמוגרפיים, כלכליים, הבדלים בזמינות שרותי בריאות רלוונטיים ובנגישות שיקומית בפרט.


 
עולם הולך ונעלם


אבל זה לא רק, ואולי אפילו לא בעיקר, עניין חומרי. ממש כמו שעבור נהגי הכרכרות בתחילת המאה ה-20 לא היה מדובר רק על הזדמנויות תעסוקה. מדובר על משבר של דרך חיים וערכים מצד מי שפעם ייצגו את ״אמריקה היפה״ – העובדת, הנוצרית, הדוגלת בערכי המשפחה הקלסיים – וכעת נתפסים כמפגרים מאחורי הזמנים הליברליים. 

מכון המחקר Pew עורך מדי 7 שנים סקר גדול (35,000 נשאלים במדגם מייצג) על דת בארה״ב. באיור 8 אפשר לראות שארה״ב הולכת והופכת פחות נוצרית בקצב מהיר. אחוז הדתות הלא-נוצריות עולה עקב הגירה וריבוי טבעי, וגם הנולדים נוצרים עוזבים את הקהילה אליה נולדו ומעדיפים להגדיר את עצמם “Unaffiliated” – לא משוייכים. עבור קהילות שהתארגנו במידה רבה סביב הכנסייה מדובר במשבר אמונה תרתי משמע.



דת

ההתפרקות הזו של ערכי דת ומשפחה קלאסיים, נחווית כחיובית על ידי החלקים הליברליים בארה״ב (בהקשר למשל לזכויות להטב״קים, הפלות, זכויות נשים ועוד), אך מבשרת מבחינת הרבה אנשים איום קיומי. בין אם מדובר בהפגנות של Black Lives Matter, בטרנסג׳נדרים, במהגרים מוסלמיים (שמתחברים בתודעה ל״התנגשות התרבויות״ ולטרור) או אפילו לקריאות להגיד Happy Holidays במקום Merry Christmas. החוויה מצד הפריפריה היא לא רק שהליברלים מפרקים את התשתית של מה שהחיים שלהם בנויים עליו, אלא שגם אין להם את הלגיטימציה להגיד כלום. הם הרי פרימיטיבים ותקועים בעבר (במקרה הטוב) ובפריבילגיות הלבנות שלהם (במקרה הפחות טוב). במילותיו של דיוויד וונג –

״Blacks burn police cars, and those liberal elites say it’s not their fault because they’re poor. My son gets jailed and fired over a baggie of meth, and those same elites make jokes about his missing teeth. Shit, at least politicians act like they care about the inner cities.״

כששחורים שורפים ניידות משטרה, האליטות הליברליות אומרות שזו לא אשמתם כי הם עניים. אבל כשהבן שלי מפוטר ונכלא בגלל שתפסו אותו עם שקית מת׳, אותן אליטות זורקות בדיחות על השיניים שחסרות לו בגלל הסמים. שיט, לפחות פוליטיקאים טורחים להעמיד פנים שאכפת להם משכונות העוני בערים״)

התחושה של הפריפריה היא שלא רק שהיא נותרה מאחור, אלא שאין להם קול. וכאן נכנס לתמונה טראמפ.

Make America Great Again



בעיני שמאלנים (כמוני למשל) לא מובן מדוע שאנשים יצביעו עבור מישהו שנראה כפועל נגד האינטרסים שלהם. למה שאנשים יצביעו למועמד שיגדיל את אי השוויון בחברה ולא עבור מי שפועל לצמצום אי השוויון? למי שפועל לפגוע בכיסוי הבריאות שהם מקבלים? בבתי החולים הפריפריאליים שגם כך מופלים לרעה?
התשובה פשוטה: כי הם לא תופסים את הדמוקרטים כלל וכלל כמי שפועלים לטובתם, ובמידה רבה – בצדק.

חלק מהם הצביע לאובמה לפני 8 או 12 שנה, והם מסתכלים סביבם ורואים את התוצאות בשטח, או ליתר דיוק את חוסר התוצאות. הם רואים את אי השוויון ההולך וגובר, את המצב ההולך ומידרדר שלהם בכל היבט אפשרי ואת סדר היום הציבורי שנסב על בעיות שמבחינתם לא נוגעות אליהם ושרק מערערות עוד את הערכים הבסיסיים שלהם. לא באמת בטוח שאכפת להם עד כדי כך מזכויות שיקבלו או לא יקבלו מהגרים או טרנסג׳נדרים, אבל מה שכן צורם ללא נשוא הוא הנפח שהנושאים האלה מקבלים בזמן שהמצוקות שלהם עוברות מתחת לרדאר. המהגרים ממקסיקו באמת הופכים כך להיות אויב, גם אם אין קשר בינם לבין המשרות הנעלמות ממינסוטה או וויסקונסין. אין להם איך לגמור את החודש או לקנות אינסולין, ומבלבלים להם את השכל עם הפרדת אשפה ודובי הקוטב שנעלמים.

חצי מארה״ב נמצאת על הרכבת לחיים טובים יותר (או לפחות מנסה ליסוע לשם) והם נותרו מאחור. מבחינתם זה לא ממש משנה אם נהג הקטר הוא קרטר, בוש, אובמה או כל אחד אחר. לאף אחד מהנשיאים הללו לא היה אכפת מהם, בין אם היה דמוקרט או רפובליקאי, והנה לראיה מצבם הולך ומידרדר (איור 9) וקולם לא נשמע.

ב-2016 מתוך מעל 3,000 המחוזות בארה״ב הצביעו רק 470 להילארי קלינטון, אבל הם היוו 64% מהתל״ג. ב-2020 הצביעו לביידן כמעט אותו מספר מחוזות (רק 7 יותר) אבל הם כבר ייצגו 70% מהתל״ג. הרכבת מתרחקת.




GDP vs. income
מאז 1980 נרשמה עליה של כ-80% בתל״ג האמריקאי לנפש, אבל הפירות לא בדיוק התחלקו באופן שווה: ההכנסה של ה-0.01% העליונים בארה״ב עלתה ב-420%, ואילו ההכנסה של החציון התחתון באוכלוסיה עלתה ב-20% בלבד, רבע מהעליה בתל״ג. אפילו ההכנסה של 4 העשירונים האמצעיים עלתה רק ב-50%.

מבחינת מי שחש שהוא נותר על הרציף טראמפ הוא בחירה שמייצגת לא נהג קטר שיעלה אותם לרכבת או יסובב את ההגה בהכרח לכיוון הנכון. טראמפ הוא מה שוונג קורא לו “The Brick Through The Window״ – הלבנה דרך החלון.

לאמריקאי שנולד בשנת 1940 היה סיכוי של 92% להרוויח יותר ממה שההורים שלו הרוויחו. לאמריקאי שנולד ב-1980 הסיכוי הזה כבר ירד ל-50% (איור 10). הרכבת כבר יצאה מהתחנה ומה שנשאר זה רק לזרוק לבנה דרך החלון. זה לא בהכרח צעד פרודוקטיבי, זה צעד של ייאוש. ממש כמו שהנוער הפלסטיני זורק אבנים כבר מאז 88׳ על חיילים חמושים וממוגנים שמייצגים אימפריה צבאית שחזקה פי 1,000 לפחות ממי שהנערים מזוהים איתו. 

The fading american dream



במבט שטחי עשוי להיראות לא הגיוני שהאוכלוסייה הזו תצביע לטראמפ ולא למישהו תואם אובמה. אלא שההבדל האמיתי בין מה שהם קיבלו ממשטרים דמוקרטיים ומשטרים רפובליקאיים קרוב לזניח, כאן וכאן הם המשיכו להחליק לאחור. ומבחינה ערכית, לעומת זאת, אובמה מייצג חלק גדול מהאסון שלהם. הוא מתעסק במהגרים, בטרנסג׳נדרים ובזכויות להפלות בזמן שהעולם שלהם מתפרק וקולם לא נשמע.

טראמפ אולי לא ייתן להם יותר מדי גם הוא, אבל מה שהוא כן נותן להם הוא קול. דמגוגיה או לא, הוא לפחות מהדהד את המצוקה שלהם. Make America Great Again לכן היא לאו דווקא סיסמה שקורצת לגזענות או מיזוגניה, אלא כזו שבעיקר מהדהדת את הייאוש של מי שאין לו אופק קדימה ומה שנותר לו הוא העבר.

כן, יש גזענות אנדמית בארה״ב (גם אם לא בחוק), יש הרבה שמרנות, הרבה דתיות, אבל באזורים נרחבים יש בעיקר יאוש והזנחה. הם היו פה הרבה לפני טראמפ ויהיו גם אחריו, והם הגיעו לממדים כאלה שהסברים מלומדים על הפערים המתרחבים בארה״ב בין כולם (איור 9) עוברים להם מעל הראש. בין אם טראמפ יתמודד ב-2024 ובין אם לא, עד שלא תהיה תקווה לאזורים האלו ולמגזרים הללו, הייאוש יהיה קרקע פוריה לדיסאינפורמציה, לגעגועים לעבר (גם אם מדומיין) ולתחושה, המוצדקת ברובה, שהסדר הקיים רק דופק אותם ולכן אין להם שום עניין בשימורו.

Categories: 9. הכל